מאפייני כושר גופני במחול

המחול בהיבט הכושר

מאת : ארז אלון . , מורה מחול ומטפל .

"לקפוץ- ליפול- לפנות- לרוץ – להרים – להחליק- יד רגל – גב עליון – כתף – אגן מסתובב – ראש נזרק " - זהו מחול
בין האמנויות השונות
המחול הוא האמנות הגשמית והפיזית ביותר- הגוף הוא כלי ההבעה .
מחול קיים בכל תרבות אנושית ואף בבע"ח .
החל משנות ה70 במאה הקודמת החל תהליך מעניין ויחודי- עם הופעת המחול האירובי החלו להתעניין במחול ככלי לשיפור הכושר הגופני .
הדרישה מגוף הרקדן אינה דומה לשום ספורט אחר- מה נותן הריקוד למרכיבי הכושר הרגילים ?

ראשית עלינו להבדיל סגנונות שונים – מחול עממי ומחול במה .
המחול העממי נבנה במשך שנים רבות בתוך חברה אותנטית מסוימת – כך הוואלס, הסמבה , הסלסה הדבקה ועוד.
המחול לבמה כגון הבלט הקלאסי היה בתחילה תלוי תרבות וסביבה והתפתח כחלק מהתפתחות האמנויות האחרות- המוזיקה השירה והציור .

בשנת 1905 העזה הרקדנית איזידרה דאנקן לרקוד יחפה ובכך נתנה את האות ליצירת מחול מודרני ומחול עכשווי .
תרומה נוספת הגיעה מהתפתחות הגא'ז וברודווי בארצות הברית – אלו פיתחו בתורם את ריקוד החופשי כגון היפ הופ ותרמו לפיתוח סגנונות נוספים: מהרחוב לבמה .

מה ההבדל ?
בסגנון העממי (ריקודי עמים למשל ) מושם דגש על הנאה חברתית , ביצוע לאורך זמן ופשטות יחסית לפיכך רוב העבודה הגופנית מתאפיינת בצעדים נוחים לביצוע עליהם ניתן לחזור לאורך זמן וע"י רוב האוכלוסיה למשל – צעד תימני, הורה, סלסה וכ"ו

במחול הבמה הכוונה הפוכה- מחול המיועד להפגין יכולת ווירטואוזיות . לא משהו שכל אחד יכול לעשות . ולכן נמצא פה תנועות מורכבות יותר, קשות לביצוע, רבגוניות יותר
סוגי מחול אחרים נמצאים על קו התפר -
פלמנקו למשל מכיל מקצבים פשוטים יחסית המיועדים לריקוד ע"י העם ובה העת מקצבים מורכבים המיועדים להדגים את יכולתו של האחד \ אחת , מחול אירי (אליו נחשפנו במופע "river dance" ) מכיל אלמנטים וירטואוזים .
כיצד בא לידי ביטוי הכושר המיוחד בגוף הרקדן ?
רוב סגנונות המחול מפתחים באופן ברור את השימוש ברגליים . הרגל היא בה בעת "כלי הזזת הגוף " ואיבר הבעה בפני עצמו . השרירים מפותחים מאד אך בעלי מבנה ארוך וגמיש
השימוש ביציבה זקופה בשילוב התנועה המתמדת של הגב מפתחים רבות את שרירי הליבה , זוקפי הגב ושריר הבטן .
הידיים , לרוב , הם כלי הבעה משוכלל – נראה שרירים זריזים וגמישים וללא מסת שריר גדולה .
דגש מיוחד בכל סגנונות המחול מושם על גמישות .
שרירי הרקדן מאופנים ביכולת להיות חזקים אך גמישים וללא מסה גדולה . לדוגמא - בקפיצה גדולה מרגל לרגל הנקראת ז'טה (דוגמת הקפיצה למרחק ) צריך כוח מתפרץ רב ליצירת ניתור אך בה בעת מתיחת השריר לאורכו באויר !
מרכיבי כושר נוספים כגון זריזות, באלאנס, מוטוריקה עדינה וקואורדינציה מצויים ונדרשים כמעט בכל סגנון מחול .
תלוי מאד באיזה סגנון מדובר – ריקודי במה כגון מחול קלאסי ומודרני אינם דורשים סיבולת לב ריאה מיוחדת אלא יותר כוח מתפרץ ,גמישות, זריזות וקואורדינציה .
רקדני ברייק דאנס ומחול מודרני נדרשים ליכולת תנועה בגובה נמוך – ולכן שם נראה פיתוח שרירי הרועות יותר מסגנונות אחרים .
לעומתם , מחול עממי דורש סיכולת גבוהה יותר תוך ויתור מסוים על יכולות כוח מתפרץ וזמישות .
בסגנונות המחול התובעניים ביותר וברמות הגבוהות נדרש כיום הרקדן לשליטה בכל מרכיבי הכושר הרגילים ואף יותר מכך .
העומס , צורת האימון והתחרותיות הפיזית בין רקדנים זהה למעשה לשגרת יומו של הספורטאי המקצועני !
האם זהו כל הכושר הנמצא במחול ?
ייחודו האמיתי של המחול הוא ההשפעה ההדדית העצומה שבין גוף ונפש.
בין אם מדובר בריקוד עממי וסוחף ובין אם בריקוד סולו תובעני על במה לעולם תהיה התיחסות רגשית או מנטלית מאחורי התנועה .
הריקוד מסוגל לסחוף לביצוע מטלות גופניות בעומסים כבדים ביותר ללא תחושת מאמץ ולהיפך- המצב הנפשי משפיע רבות על יכולת הרקדן (לדוגמא הסרט "הברבור השחור " )

הרקדן מפתח שריר ייחודי – המוח .
הכושר הנדרש במחול הוא כושר טוטאלי- הגוף , "הכלי "- צריך להיות מסוגל לעשות את הכל כל זאת לצורך הבעה חופשית יותר .