העיסוק בלחימה ודאי ליווה את המין האנושי מאז ראשית ימיו, כשם שמעידים גם ממצאים ארכיאולוגיים ובראשם מאובנים הנושאים סימנים של אלימות לסוגיה.
העיסוק באמנויות לחימה, לעומת זאת, הוא עיסוק צעיר יחסית – בייחוד ככל המדובר בלמידה מתודית שלהן, ובשימוש באמנות כעיסוק שאינו צבאי, אלא מיועד לפיתוח ולשיפור עצמי באמצעות אימון של הגוף ושל הנפש.
העיסוק בלחימה ודאי ליווה את המין האנושי מאז ראשית ימיו, כשם שמעידים גם ממצאים ארכיאולוגיים ובראשם מאובנים הנושאים סימנים של אלימות לסוגיה.
העיסוק באמנויות לחימה, לעומת זאת, הוא עיסוק צעיר יחסית – בייחוד ככל המדובר בלמידה מתודית שלהן, ובשימוש באמנות כעיסוק שאינו צבאי, אלא מיועד לפיתוח ולשיפור עצמי באמצעות אימון של הגוף ושל הנפש.
המקורות המתועדים כוללים לא פעם עירוב של אמת היסטורית ושל אגדות ומיתוסים, אך שורשיה של משפחת "אמנויות הלחימה" כשם שהיא מוכרת לנו כיום נטועים ככל הידוע במזרח הרחוק, שם החלו להתפתח לפני כמה וכמה מאות שנים, בין היתר על רקע צורכי היומיום הגופניים והנפשיים של הנזירים במנזר שאולין בסין. נטען כי האימונים שהתקיימו במנזר הם המקור לאמנויות הלחימה האסייתיות המוכרות לנו כיום, וכי מקורו של הידע במנזר עצמו הוא הנזיר ההודי בודהידהארמה, בן המאה החמישית לסה"נ.
חשוב לציין כי העובדה שאמנויות לחימה רבות חולקות מאפיינים משותפים אינה מעידה בהכרח על מקור היסטורי משותף ("לכל האנשים יש שתי ידיים ושתי רגליים," ציין ברוס לי בהקשר זה), אך העיסוק באמנויות לחימה המשיך להתפתח כך או כך, ונעשה רווח בארצות המזרח הרחוק השונות.
בכל מקום התפתחו שיטות ומנהגים שהתאימו לאורח החיים המקומי, למנטליות, לתנאים ולצורך.
עם השתכללותם של אמצעי התחבורה והעברת המידע החל גם המערב להיחשף לשיטות הללו – ולפני כחמישים שנה התרחבה החשיפה הזו במידה יוצאת מגדר הרגיל. זאת, הודות לברוס לי, שהביא את התחום אל הציבור הרחב במערב באמצעות סרטיו.
במערב זכו אמנויות הלחימה הסיניות לכינוי הגורף "גונג-פו" או "קונג-פו" ("מיומנות", בסינית).
בחלוקה בסיסית, אפשר לחלק את אמנויות הלחימה הסיניות האלה לשני זרמים: הגונג-פו הקלאסי והגונג-פו הלא-קלאסי.
הגונג-פו הקלאסי משלב אלמנטים של תנועה עם תפילה ורוחניות, והשיטות ממין זה בדרך כלל נתפשות במערב כאמנויות רכות. שיטות אלה מוכרות לרוב האנשים, וכוללות את הטאי-צ'י, השאולין, הצ'י-גונג, חמש החיות, גמל שלמה, שיטת השיכור, העגור הלבן וכן הלאה.
הגונג-פו הלא-קלאסי שם דגש מיוחד על היסודות הפיזיים והמנטליים, ובדרך כלל עוסק פחות בהיבט הדתי או ה"רוחני" של העיסוק.
הראשונה והידועה שבין השיטות האלה היא הווינג-צ'אן.
אחריה ידועה ופופולרית הג'יט-קון-דו (שייסד ופיתח ברוס לי, ומאז התפצלה לזרמים רבים ושונים).
השלישית והמוכרת פחות לציבור הרחב היא וו-ווי גונג-פו, אשר נוסדה בידי סיפו ג'וזף קאולס, שהיה תלמידו של ברוס לי בשנותיו הראשונות כמורה בסיאטל, ארה"ב.
בשנת 2006 העביר סיפו קאולס את רשות השיטה לאייל קורן, המאמן בישראל.
היסוד המשותף המובהק לשלוש השיטות האלה הוא הבסיס הטכני של הווינג-צ'אן, ובכלל זה טכניקות ועקרונות העבודה שלו.
ג‘וסי אייל קורן
ראש השיטה