סרטן ומחלות אחרות, האם בשליטתנו?

אני זוכרת כשהייתי ילדה בבית הספר והיינו יוצאים לטיול, ממש פחדתי מיום שידעתי שיהיה בו טיול אתגרי כלשהו, לעלות הר, לרדת בסולמות...תמיד גם היה לי פחד גבהים, אז...שיננתי טוב, טוב את המסלולים וכשהיה יום שלא התאים לי לצאת אליו, אלא להישאר באוטובוס הייתי "מתחלה", לא וכאילו לומר שאני חולה, אלא ממש להיות חולה. הייתי הולכת לחובש ואומרת שאני לא מרגישה טוב ושיש לי חום גבוהה. הוא היה בודק אותי, מודד חום והיה מגיב "וואוו, באמת יש לך חום גבוה 39 מעלות" והיה משאיר אותי באוטובוס. כשהייתי רואה את חבריי מתרחקים מזווית עיני ברור היה שהחום איננו.
ככה עוד בגיל צעיר הבנתי עד כמה אנו יכולים לשלוט בעזרת נפשנו בתכונותינו הפיזיות וגם לעזור, לתמוך, להגן וכל דבר שתרצו, במשפחה, בחברים (ועוד אפרסם מאמרים עם סיפורים נוספים) בעזרת כוחנו הנפשי וגם ללמד אחרים איך לעשות זאת.
אז, היה לי את המושג ליכולת האלו כשהייתי ילדה, אבל לא היו לי כלים להמשך דרכי ודיי הייתי אובדת עצות, באיזה שביל לבחור והאמת שגם לא הייתה לי תמיכה סביבתית כלל, אז פשוט פתחתי ייצר הישרדות (אבל גם זה לסיפור אחר).
בהמשך התבגרותי, נוכחתי לדעת ששליטתי המודעת בבחירה אם להיות חולה או לא נגרמת גם לעיתים מכוון שהיא משרתת אותי באיזה תחום. אפילו לצורך תשומת לב.
ככה מצאתי את עצמי חולה במחלות שונות ומשונות ואף קטלניות אגב, כמו חיידק ששוטט לי בדם, כי הרגשתי רע מאד בעבודה ורציתי לא להיות בה וכי רציתי תשומת לב והיו עוד.
את שיא תשומת הלב קיבלתי כשחליתי בסרטן. ולפני ואספר, אשאל שאלה ממש פשוטה בכדי תבינו שיש קשר. בעצם לכל איבר בגוף שלנו יש קשר לתכונה נפשית. לא סתם קיים המושג למשל "מוסר כליות", לא סתם כשאנו פוחדים יש לנו כל הזמן צורך לפיפי או שנשים מפתחות דלקות למיניהם, או כואב לנו בברכיים, ברכיים הינם ביטוי לפחד שלנו. זאת אומרת, כל תופעה גופנית שלנו הינה תסמין למצוקה נפשית. זאת אומרת: כשאנחנו לוקחים אופטלגין לכאב הראש, אז כאב הראש עבר, אבל הוא יגיע שוב, בשבוע הבא, בחודש הבא... מכוון שלא טיפלנו בסיבה לכאב הראש. לי למשל היו כאבי ראש בילדותי רק בימי שבת, כשידעתי שאני צריכה להיות עם הוריי, הרבה שעות...
ונחזור לסרטן. כמה ימים לפני שחליתי בסרטן החלטתי להיפרד מבן זוגי ומהו סרטן? התפצלות לא הגיונית של תאית, הפרדות תא בצורה לא הגיונית...ברור שהמחלה לא נוצרה בין רגע, אלא זמן רב לפני, אולם היא התפרצה בטווח הזמן בו החלטתי שדי. החלטתי שדי, אבל בפנים אהבתי אותו (ועודני אוהבת) עד כלות. הייתי זקוקה לתשומת לב שלו, לדעת שאני משמעותית בעבורו והבאתי את זה בצורה הכי מטורפת, בצורת המחלה שהכי חששתי מפניה.
זכיתי בתשומת הלב שנזקקתי לה ולא רק מבן זוגי אלא מכולם. בתוך תוכי ידעתי שכמניפולציות רבות שהפעלתי בחיי, גם זו מניפולציה ולכן המחלה לא הפחידה אותי. כאדם שמנסה לראות את הכל בצורה חיובית, המחלה עברה בצורה מאד מלמדת ועד היום אני מתייחסת אליה כ"מתנה" מפני שלמדתי בתקופה זו רבות.
שימו לב לדברים, שימו לב מתי המחלה פרצה, מה היה לפני ומה היה אחרי כי קודם כל ודבר ראשון אנו צריכים להיות מודעים! בהצלחה!