"חלומות" של ילדים

גרנו בשכונת עוני בירושלים. הבית שלנו היה ממש קטן, שניים וחצי חדרים והקיר היה כל כך נמוך. אני בת בכורה לאב ניצול שואה ולאם שניסתה עד כמה שניתן להתמודד עם הקושי של לחיות עם אדם שספג כל כך הרבה, אבל סירב לדבר על כך (רק בשנים האחרונות הוא נפתח וגיליתי אבא).
אני זוכרת כמו אתמול את סבא שלי "זיידה", אבא של אבא מחבר שתי ספות ומכסה אותי בשמיכת צמר אפורה עבה. הייתי רק בת שלוש. מעבר לזה אני לא זוכרת, סבא נפטר כשהייתי ממש ילדונת. סבא וסבתא, הוריו של אבי גרו מאד בסמוך אלינו בקומה השנייה. אנחנו גרנו בקומת קרקע, ירדנו כמה מדרגות.
אני זוכרת בלילה הייתי יישנה במיטה שלי ופניי היו אל דלת הזכוכית שצפתה אל עמק (שהיום כבר יש בו בניינים). כמעט בכל לילה הייתי רואה מחזה שכשאני חושבת עליו גם היום אני מצטמררת: כרכרות ארוכות לבנות רתומות לסוסים יפים, אנשים ההולכים בטור בסמוך לכרכרות, ציוד של בית, מיני חיות, כולם במן שיירה מאד ארוכה הולכים לפני.
לא, השיירה הזאת לא הפחידה אותי. היא נראתה לי מדהימה, מרגשת. כבר כילדונת פעוטה האמנתי וידעתי שיש את העולם של מעבר ואז, בשיא ההתרגשות כשהייתי קמה בבוקר ומספרת לאימא על השיירה המדהימה הזאת היא הייתה פוטרת את הסיפור ב: "ילדה חולמנית עם המון שטויות בראש" (וסליחה אימא כי לא בטוח שזה היה בדיוק ככה, אבל הרעיון...)
וככה ניסיתי וניסיתי לספר, אבל, זאת התגובה שקיבלתי. כילד טהור, במקרה שלי ילדה טהורה, כמו כל הילדים שככה נולדים, קיבלתי אין סוף חבטות מעולם המבוגרים. כל דבר שנראה בעיני כמדהים, נראה בעיניהם כשטויות.
אני יודעת שהיום הילדים גדלים אחרת, אני יודעת שהיום ההורים יותר מודעים. גם אני כאם לבניי, הרבה יותר מודעת, מעודדת, מפרגנת וחברה (אם כי שיש כאלה שגם היום חושבים שצריך להתייחס לילדינו כאל ילדינו ולא כאל חברים, אבל זה למאמר אחר), כך אני עם ילדיי כבוגרים היום וכך הייתי איתם כשהיו ילדים קטנים, אבל אז...החבטות האלו ועוד חבטות שקיבלתי גרמו לי להתכנס בעצמי, גרמו לי לחוש חוסר בטחון, לחוש אשמה, לחוש טיפשות ועוד כל מיני תחושות קשות שליוו אותי עוד שנים רבות לאחר מכן.
לסיכום המאמר הזה (ועוד אכתוב על עידוד ילדים, סביבה ומורים), בבקשה – שימו לב לדבריי ילדיכם, הדברים אינם שטויות, חוויותיהם בעולם הדמיון והמציאות הינו עולם שלם ונכון בעבורם, מזווית ראייתם וגם אם אנחנו בוודאות יודעים מעולמנו שלנו שהילד רק מדמיין התייחסו לדבריו כאילו הם אמת לאמיתה ונסו להוביל אותו עם המון כבוד לדרך שאותה הוא יבחר בהכוונתנו הסמויה. אם הוא ראה זאת, הוא ראה זאת, אם הוא מרגיש לא טוב (וזה למאמר הקודם שלי) למה הוא מרגיש לא טוב, כי גם אם אין לו אולי חום יש בו מצוקה כלשהי.
היום, כשאני כמעט בת 50 אני יכולה לומר בוודאות – את הכרכרות הרתומות לסוסים ראיתי, את החיזיון הזה ראיתי בוודאות! זה לא היה חלום. אלו היו דברים שהיו קיימים בי, דברים שנדחקו ונדחקו במהלך חיי כבוגרת, בשלבי חיי הלא קלים והיום, כשיש לי יותר זמן לחזור אחורנית, לפתח את המודעות, אני מנסה בכל נפשי ומאודי לחזור לכרכרות האלו, לחזור לחיזיון מפני שהוא האמת שלי, מפני שהוא מה שאני, מה שנתן לי הבורא ודחקתי ועכשיו העבודה שלי בלהחזיר את האני הזה היא כל כך קשה. תודה!