סוכני החיברות – משפחה, בית הספר, החבר`ה והתקשורת וההשפעה עלינו ועל ילדינו

רבים בוודאי יקראו מאמר זה ויגידו "גם לי זה היה ככה, גם אני חוויתי את אותם דברים או דברים דומים", אלו תגובות שקיבלתי כשסיפרתי לאנשים הקרובים אלי ומכוון שהבנתי שרבים חוו, חשוב היה לי לשתף גם קוראים אחרים בכדי שידעו אולי שאינם לבד ולצעירים יותר – כדי שידעו שמה שהיה לנו בילדותנו ומה שיהיה בגידולנו אנחנו את ילדינו אינם אחד, אנו יכולים בכל שלב בחיינו וילדינו יכולים לבחור בכל שלב בחייהם כיצד לנהוג ומהם הדברים שהם רוצים לאמץ או לדחות. כל מה שקורה בחיים מהווה מינוף להחלטות שיתקבלו הלאה.
סיפור זה יכול להכתב בדפים רבים, אולם במאמר זה ברצוני לכתוב את התמצית בלבד. תמצית הילדות, הבגרות שלי והאימהות.
אז, היה היה...ילדה קטנה, רכה בשנים שעלתה לכיתה א'. מרוגשת, בשמלת התחרה שסבתא תפרה, היא עמדה בחצר הענקית (הכל נראה כ"כ גדול), ליד הכיתות וחיכתה בפחד רב ובהתרגשות להכיר את המורה שלה, זו שתלווה אותה את שלוש שנות לימודיה הראשונות. והילדה הזאת הייתי אני. שלוש שנות לימודיי הראשונות הוו טראומה לכל החיים מכמה סיבות: ראשית, המורה הייתה קשוחה ורעה מאד, משכה באזניים ואמרה לי ולעוד כמה "את טפשה, כשתגדלי תהיי עוזרת בית", טופפה בסרגל על הראש, "את אפס" – להלן סוכן חיברות ראשון: בית הספר.
לכשהגעתי הביתה כל יום ביומו, מבוהלת ואובדת עיצות כשבטחוני הרך סופג חבטות ומספרת להוריי מה חוויתי הם אמרו: "אם המורה אמרה סימן שהיא צודקת, כשתגדלי תהיה עוזרת בית ואת אפס" (לא בדיוק במילים אלו), להלן סוכן חיברות שני – משפחה.
וכך בעולמה הרך בשנים של ילדה, בשנים הראשונות לעיצוב שמעתי רק את המשפטים השליליים הללו וללא שום מילת עידוד. וכמובן שכשאין אור בתוך האפילה חובת ההוכחה מנצחת ושלוש שנות חיי הרכות הוכחתי שאני אפס. התעודה שלי הייתה רק בלתי מספיק ומספיק בקושי.
ואז הגיעה המלאכית הראשונה בחיי – המורה של כיתה ד'. המלאכית זיהתה את הילדה המוכה נפשית, את הילדה שמרגישה כה קטנה ולא רק במימדיה ובכל כוחה ניסתה להוציא אותי מהבור השחור שכבר היה מנת חלקי בגיל כה צעיר. לא פלא שמגיל עשר כבר כתבתי שירים כל כך נוגעים ללב, כ"כ כואבים, לא פלא שהתבגרתי כה מהר.
בחיי בהמשך נתקלתי בעוד מלאכים, בבית ספר, בעבודות בחופש הגדול, בצבא, בעבודה לאחר שחרור ועוד. מלאכים אלו ומודעות רבה לשינוי שעלי לעשות, עבודה רבה וקשה בפועל היו מנת חלקי שנים רבות בכדי ללכת צעד צעד ולהבין שאני שווה, שיש בי כישורים ובעצם לכל אחד הכישורים, היכולות, הייחודיות והיופי שלו.
הקושי הרב שלי היה כשנולדו ילדי. מן הסתם סחבתי את טראומת בית הספר וההורים והשלכתי אותם על ילדיי, תחושת האפסיות גרמה לי לשאוף למעט, להיות תמיד במצב כלכלי קשה. הרגשתי לבד, התמודדתי לבד ואף אחד, שנים רבות לא הצליח לחדור לעולמי שהגנתי עליו בחרדת נפש תוך כדי יצר השרדותי אדיר שפעם בי.
ועכשיו ההפתעה – אני מודה, מודה למורה המכשפה, מודה להוריי, מודה לכל סוכני החיברות שנתקלתי בחיי מפני שבזכותם למדתי מה ואיך לא להיות, מה ואיך כן להיות וכעוף הפניקס, בעבודה קשה למדתי לאהוב את עצמי, למדתי להכיר את עצמי, למדתי לדעת שיש ביכולתי דווקא מהמקום הקשה, לתת לאחרים, לדעת למה הם זקוקים ולו במבט עיניים.
ילדיי גדלו עם הנפתולים שלי, עם הפחדים שלי לעיתים למול המורים שלהם, עם ההתגברות שלי הפיזית והנפשית למול מוריהם בכך שהצבתי לעצמי דווקא את האתגרים להיות שותפה בבית הספר, להיות עם היד על הדופק, לומר את האמת לגננות ולמורים, לעמוד מול הפחד בחירוף נפש ולנצח. לא פעם מצאתי את עצמי מספרת את סיפורי למורה הכי קשוח שהיה פורץ בבכי למשמע תיאורי (מה שמצדיק את התאוריה שלי שבכל אחד ואחד קיים הדבר החיובי, הילד הטהור הזה שהתקלקל במהלך השנים ואצל כל אחד אפשר להוציא את נקודת האור הזאת המדהימה).
גם היום כל יום הינו מאבק, גם היום לעיתים צומחים הפחדים, אולם היום אני יודעת לזהותם, להדוף אותם, לצחוק בפניהם ולעיתים לומר תודה.
בניי גם הם גדלו כפרחים, לעיתים הושקו ייתר, לעיתים הושקו בחסר וככל אם טעיתי מבחינות רבות אך להבדיל ידעתי להודות, ידעתי להתנצל, ידעתי להסביר. בניי הינם ילדיי האהובים, הם חזקים ממני, בטוחים ממני, מוקירים ומעריכים, בעלי בטחון עצמי. בניי קיבלו עידוד אין סוף, אהבה וקבלה ללא תנאי. אני יודעת שהם יצליחו, אני יודעת שהם יגשימו ואני יודעת שלנצח אהיה לצידם בכל דבר שיבחרו, כל דבר שיגרום להם להיות מאושרים.
אני יודעת שניצחתי, אני יודעת שיש לי עוד על מה לעבוד, אני יודעת שיש לי עוד הרבה ללמוד וכל יום הינו יום לימודים מחדש, כל יום הינו יום פריחה, אופטימיות ואהבה, דווקא בגלל שלא היה, דווקא ובזכות הקושי.
תודה לכל סוכני החיברות שלי, כי לא סתם נולדתי לתוכם וחוויתי את מה שחוויתי. שום דבר אינו במקרה ולכל דבר בחיינו ישנה סיבה. מכל דבר אפשר להפיק את המיטב ולצמוח. תודה.