"שלוט בעצבים שלך"

"שלוט בעצבים שלך". נכון. חייבים לעשות זאת, אבל לפני שאנחנו אומרים זאת לאחר, חשוב מאד שנדע אנחנו בעצמנו איך לומר את המשפט הזה, חשוב שאנחנו נשלוט בעצבים שלנו, מפני שאם נצעק את המשפט הזה, אנחנו בעצם בעצמנו, לא שלטנו בעצבים שלנו. ייאמר לזכותה של האישה הזאת, שהיא נשמעה די שקטה, למרות שבנימת הקול שלה, נשמע היה שסבלנותה הולכת ופוקעת...
לפעמים חשוב אפילו לא לומר את הדברים, לתת לצד השני להירגע בעצמו, לתת לעצמנו להירגע מהצד השני ואז הכל נתפס בפרופורציות נכונות יותר ואז אפשר לשוחח על הדברים מנק' מבט אחרת, בטון אחר ואז הדברים יעברו, כשנעביר את הרגשתנו ממקום רך יותר, אוהד, מבין ולא שופט ומלא אגו הכל ישתנה, הכל יהיה בגבולות הפרופורציות.
פרופורציות זאת המילה. כאלופת איבוד הפרופורציות בעבר, לקח לי שנים רבות להבין מה זה בעצם אומר, להישאר בתחום הפרופורציה. בעבר, כל דבר שהיה נאמר לי היה נתפס מאד קשה, היה מלבה מיד את האש בלב, את האגו, והשליטה הייתה מתפוגגת לחלוטין, השליטה שלי בעצמי. תגובותיי הגופניות היו חסרות פרופורציה לחלוטין למה שקרה באמת. זה התבטא בנקיטת מניפולציות שונות, זה התבטא בהיסטריה, בבכי, בכעס, בצעקות וכל אלו היו מביאים לחשיכה. האור היה נעלם והייתי מוצאת עצמי בתוך חשיכה גמורה וללא תקווה.
אני חושבת שכל אדם התנסה בזה, אלא אם האדם למד לשמור "פאסון" מילדות וכלל לא יודע, או לא יכול להראות רגשות (בזה אפשר לטפל בשיטת התטא הילינג, המטפלת בשינוי תבניות רגשיות, חשיבתיות, חסימת רגשות לחלוטין יכולה להביא למחלות פיזיות קשות). אני לא אומרת שצריך לעצור את הרגשות, אני חושבת שכשהגל הזה בתוכנו עולה ועומד להתפרץ, כמו לבה גועשת, צריך רגע ללחוץ על ה"עצור", להשאיר את ה"עצור הזה" שעה, שעתיים, אפילו אם אפשר – יום הכי טוב ואחר כך לחשוב שוב והופ, הפלא ופלא, עצירת התגובה המידית גורמת לכך שאחר כך הכל נראה אחרת, הכל נשמע אחרת, הכל נכנס לפרופורציות והלבה הזאת לא התפרצה ולא גורמת לאיבוד עשתונות ולא הורסת ערים וגבעות מוריקות.
כשאנחנו לא שולטים ומתפרצים, אם זה בצורה מילולית, אם זה בצורה פיזית (לזרוק משהו, לנפץ משהו), ההפצה שלנו את השחור משחור שבליבנו משחירה גם את ליבות כל מי שמסביבנו. זה יכול לפגוע בנפשות שאנחנו הכי אוהבים, כמו ילדינו, בן/בת זוגנו, בעבודתנו ובכלל בראיית עולמנו. כן, עד כדי כך, ככה זה לאבד פרופורציות.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד פרופורציות! למילה שלנו יש המון כוח, הרבה יותר מלגוף שלנו כשהוא ב"חמת זעם". לקלל מישהו, זה כמו בפרסומת של ההתעטשות (להבדיל אלפי הבדלות), זה כמו להדביק את השני במיליוני חיידקים. תקלל אותו כי הוא חתך אותך ברכב, תקלל אותו כי הוא בלם פתאומית או כל סיבה אחרת שתמצא, תהפוך את יומך עגום וקשה, תהפוך את חייו עגום וקשה, כי אין אדם שעובר בשלום ונרגע כשמקללים אותו, גם אם הוא לא היה בסדר.
נקוט בשיטה אחרת, נסה. חותכים אותך בכביש, חייך (אפילו לעצמך), אחל לבן אדם שחתך אותך, שיגיע בשלום ליעדו. כל דבר שקורה לך במהלך היום הפוך אותו לחיובי. בואו ניצור יחד עולם חזק יותר, חיובי יותר, נכון יותר, בשביל כולנו. בואו נהפוך קודם כל את עצמנו לשולטים, לחיוביים לנותנים ומברכים וראו שהקסם והנסים פשוט קורים גם לאנשים שממש לא ציפינו מהם שהדברים יקרו להם. בידינו הכוח לשנות (והרחבה על השינוי תהיה במאמר אחר). בהצלחה!