עידוד, זווית ראייה ועין הרע

אז לעניין התקציר והנושא.
כשמתחילים בתהליך כלשהו ולא משנה איזה חשוב מאד שנקיף עצמנו באנשים שיעודדו אותנו ולא ירפו את ידינו. אם החלטתי בדוגמא שנתתי בתקציר, לעשות דיאטה, אין ספק שכמו בכל דבר, כשאתקרב למטרה או אגיע אליה, אתקל ב"נשמות טובות" שיהיו להם משפטים כמו: "את רזה מידי". "די, מספיק! את חייבת להתחיל לאכול". "את חולה?" ועוד...והכי אני אוהבת את "יפה שהגעת למשקל הרצוי, אבל תראי שמהר מאד תעלי בחזרה"... איזה יופי של עידוד... אבל, מה לעשות, אני לא יכולה להרזות ולהשאר בבית שלא יראו אותי ולכן חשוב תמיד שיהיו מסביבי אנשים מעודדים. קודם כל, שיהיו מסביבי אנשים שעוברים את אותו התהליך, אנשים מומחים וזה ממש בכל נושא, לא בהכרח לענייני דיאטה וכמו שאמרו בסדנת "קוד מנצח" שעברתי, כשאתה מחליט נניח להיות עצמאי, אל תלך להורים שהיו שכירים כל חייהם ותשאל אותם מה דעתם על העובדה שהחלטת להיות עצמאי, אלא, לך למי שהיה שכיר, החליט להיות עצמאי והצליח. אז, חזרה לעניין הדיאטה, הקפתי את עצמי באנשים שעברו ועוברים את אותו התהליך ובמדריכה המדהימה שהייתה לי (דליה מ"שומרי משקל") וגם באנשים אנשים שפרגנו כל הזמן לכל גרם שירדתי. וזה חשוב, כי גם לרדת 20 גר' זה יפה. אז זה לעניין העידוד.
ולכל זה מתקשרת גם זווית הראייה. כפי שכבר כתבתי – אני לא מאמינה שאנשים שסביבי, רצו ברעתי או רוצים לפגוע, אולם זווית הראייה שלהם שונה. כולנו מחוברים לסביבה שנולדנו אליה, לסוכני החיברות (מאמר "סוכני חיברות-משפחה, בית ספר, החבר'ה, התקשורת וההשפעה עלינו ועל ילדינו") וכוונתם בוודאי מזווית ראייתם, טהורה, זו האמת שלהם, שהו פירושם ופירוש סביבתנו אינו הפירוש שלנו. כשאנו מתכוונים לומר משהו לאחר כדאי שנעצור רגע, (מאמר "שלוט בעצבים שלך"), נעצור את התגובה ונחשוב מה דברינו יכולים לגרום לאחר, לפעמים המחיר שישלם המקשיב והמחיר שאנחנו נשלם יהיה כבד ולא פרופורציונאלי והרי בסופו של דבר המטרה אינה לפגוע. אתן דוגמא: הגעתי עם אישה מאד יקרה לי לחנות בגדים שאני מאד אוהבת, בחנות הראתי לה בהתרגשות רבה את השמלות שקניתי, החדשות, לאור ההורדה שלי במשקל, היא אמרה לי "אל תפגעי, אבל לא נראה לי שהשמלות האלו שאת קונה מתאימות לגילך". במקום לענות בתגובתיות מה שהרגשתי ברגע סיום המשפט בחרתי לענות לה: "למה? זה לא מתאים לבת 35?" (הורדתי מגילי 15 שנה) מה שגרם לה לפרץ של צחוק. פה נמנעה אי נוחות, טעינת יתר, רגשנות יתר, כי זווית ראייתי וזווית ראייתה שונה וכל אחד מאתנו, זכותו לחשוב ולראות מזווית ראייתו. אנחנו יכולים להסכים או לא, לומר את דברינו במידה של אי הסכמה, אבל תמיד בכבוד ובסובלנות.
והכל קשור לעין הרע. אני מאמינה בעין הרע בכוונה וגם ללא כוונה (גיליתי שגם מי שמתכחש לעין הרע, דווקא ממש מאמין, אך פוחד מידי בכדי להודות) הכי יכולים לפגוע בנו הם הקרובים אלינו, שוב, לא ממש מכוונה רעה, פשוט, אי אפשר להתאפק מלחוש את הקנאה הזאת המבעבעת. קנאה במה? בבית שיש לו? ברכב שיש לו? הראיה הזאת אינה נכונה. אנו צריכים להודות על כל יום בחיינו, על כל נס קטן שיש בחיינו ונכון שיש ילדים רעבים בהודו, באפריקה, אבל זה לא רלוונטי לתחושותינו, אם חשבנו בעבר שצרת רבים חצי נחמה, זה לא...אנחנו צריכים להודות לאל על מה שיש לנו ובכל הקשור לנתינה, נוכל לתת כל כך הרבה וזה ימלא אותנו עוד יותר באור, שמחה ואהבה. ובחזרה לעין הרע. יש נוסחה מאד פשוטה: בכל פעם שאומרים לכם משהו יפה, אפילו אם הילד שלכם אומר לכם "אימא איך את יפה" וכו', פשוט צריך לומר "בלי עין הרע" ואז הגנו על עצמנו באמת מעין הרע. ככה נוכל לקבל כל מחמאה וגם להיות מוגנים מכל פגיעה שבהחלט אינה מכוונת וממש, ממש חשוב להשתדל באמת לפרגן מהלב, באמת לאחל ולשלוח המון אור ואהבה לאדם שמולנו, כי הוא ראוי ואנחנו ראויים לכל הטוב שבעולם. שיהיה יום נפלא!