לשנות אפשר רק את עצמנו!

ככל שאנחנו מתבגרים יותר, ככה אנחנו מגיעים לתובנות יותר, מה לעשות, הגיל עושה את שלו. "השכל" שלי היום, אינו "השכל" שהיה לי כשהייתי בשנות העשרים ולפני.
כשהייתי צעירה יותר רציתי לשנות את כולם. קודם כל רציתי לשנות את הוריי, שיהיו חמים, אוהבים ומעודדים, אחר כך רציתי לשנות את המורים בבית הספר, שכולם יהיו כמו זהבית ז"ל שכבר סיפרתי לכם, המורה שלי בכיתה ד' שהייתה כמו מלאך בשבילי (וכבר שנים היא באמת מלאך) והיו עוד מורים מקסימים שאפשרתי להם להיכנס לחיי. בגיל ההתבגרות רציתי שכולם יהיו שווים, שלא יהיו כיתות אשכנזיות וכיתות מזרחיות...כשהתגייסתי נתקלתי גם באותה אפליה כמו בבית הספר וניסיתי לשנות את החשיבה של המפקדת שלי, גם אם הסתכנתי במשפט, התמרדתי וכך כל חיי...השיא היה שניסיתי לשנות את בעלי לשעבר הייתי בטוחה שכשאתחתן אתו אוכל לעצב אותו כרצוני וזו הייתה טעות ועוד איזה טעות. גם את בן זוגי הקסום היום ניסיתי בהתחלה לשנות, ככל שהייתי חסרת בטחון יותר ככה כעסתי יותר על הצד השני שלא משתנה. ושלא נדבר על ילדיי שניסיתי לעצב אותם כמו שחלמתי, כמו שאני חלמתי להיות (אם כי, בינקותם וגידולם כבר התחלתי להיות "חכמה" )
בכל אופן, על שום דבר אני לא מצטערת! "מכל מלמדיי השכלתי", וכל מלמדיי הם כל האנשים האלו שנתקלתי בהם בחיי. אין ספק שכולנו על בשרינו לומדים בשלב זה או אחר שלשנות נוכל רק את עצמנו. את הקסם הזה גיליתי בשלבים יותר מאוחרים, אחרי שעברתי שלבים של בלבול, חוסר הבנה, חוסר יכולת להתמודד עם דברים, התייחסות לכל מה שקורה לי כאל מלחמה... אז זהו, שאנחנו לא במלחמה. הבורא רוצה שאנחנו נחיה בשלווה, אבל רק אנחנו יכולים לבחור לשנות את הדברים, להיות מודעים יותר. אם נשב בבית ונחכה לנס הוא לא יקרה. אם נשב בבית, נאכל גלידות ונראה טלוויזיה, לא נהיה רזים יותר. אם נבוא מהעבודה ישר לבית, לא תהיה לנו זוגיות. אם לא נאמין שאנחנו ראויים לשפע, הצלחה, להכיר את החצי השני שלנו וכל דבר שנרצה זה לא יקרה.
אז פשוט התחלתי לשנות את עצמי. נהייתי יותר מודעת. הבנתי שהבעיה היא לו בו, בה, אלא בי והתכונות שאני רואה בצד השני הם תכונותיי שלי, שלולא אלו היו תכונותיי שלי בכלל לא הייתי מודעת להם. הבנתי שאם אדם אומר לי משהו, אני צריכה לפשפש בקרביים של עצמי ולבדוק למה הוא חושב עלי את הדברים האלו שהוא אמר ולא להיפגע. הכי קל להיפגע. הכי קל להרגיש קורבן, זה אגו טהור. כן, אגו... את פירוש המילה הזאת לא הבנתי, חשבתי שאגו זו גאווה בלבד, לא הבנתי שאגו זה גם תחושת קרבן, מסכנות ובעצם כל דבר שגורם לי ולסביבה להתרכז בי. ואז כשהבנתי זה הכה כמו רעם, פתאום סוף, סוף התחלתי להקשיב. לעצמי בראש ובראשונה, אחר כך לסביבה, מבלי להיפגע, או לפחות לנסות לא להיפגע (פגיעה = אגו), התחלתי להקשיב סוף, סוף אפילו למילות השירים ששמעתי ברדיו (חשבתם על זה שלפעמים אתם רק שומעים ולא מקשיבים? בכלל לא ידעתי לעשות את ההפרדה הזאת), התייחסתי בחיוב לדברים שאמרו לי, חיבקתי דברים שאמרו לי. למדתי להגיד שיש דברים שלא מתאימים לי, שיש דברים שהם אינם אני. למדתי לבקש גם עזרה, למדתי לקבל את מה שאחרים רצו לתת לי ולהבין שאני לא לבד בעולם. למדתי להכיר באגו ולהיפרד ממנו בשלבים לאט (אני עדיין נפרדת) למדתי לתת מבלי לבקש תמורה או מבלי לצפות לתמורה (נושא זה במאמר אחר) והקסמים התחילו להתרחש. פתאום סביבתי התחילה להקשיב לי (כי דיברתי ברוגע), פתאום הדברים נראו לי מחודדים ובהירים יותר. פתאום ראיתי שאפשר להתגבר על כל פחד, לאט, בלי לחץ, בלי מתח, בקצב שלי. העולם פתאום נראה לי כה יפה. פתאום או שלא פתאום, התחיל התרחשות השינוי.
כן, יש כלים לעשות זאת. את הכלים רכשתי בשנים רבות של מאמץ, נחישות והתמדה. כולנו יכולים לעשות זאת, כולנו יכולים לשנות את עצמנו, להגיע לאחרים מתוך עצמנו ואז הקסם יקרה גם בסביבתנו שתרצה בכך. בלי ביקורת, בלי תוכחה, אך ורק מתוך אהבה. כי השינוי והאור הוא בתוכינו וכשאנו מוארים השמש קורנת בכל סביבתנו והאהבה מציפה את כולם.