דכאון – האם טוב לך להיות שם?

כשמדובר באיזה חבר רחוק, אתה תמיד יכול לבחור לא לחבור אליו, אבל מה קורה כשמדובר בבן משפחה? בחבר טוב? הרי אתה לא יכול להיות חבר רק של מי ששמח וטוב לב וכשלא נוח לך, ללכת. אתה צריך לנסות להתמודד.
דרך אחת שלי להתמודדות הינה למשל הכתיבה. מתברר שכתיבה הינה פתרון מעולה לרבים, כדאי לנסות, מומלץ. אפשר לכתוב כמו יומן כזה מה מרגישים באופן כללי, אפשר להפנות למישהו, אפשר לכתוב שיר...
צריך להבין שהדיכאון של הצד השני או שלנו, זה לא חשוב, הינו אגו, אגו טהור. על ידי הדיכאון אנו מפנים את הזרקור אלינו, את תשומת הלב אלינו. אפשר להפנות את תשומת הלב אלינו בצורות רבות שאנחנו פשוט לא שמים לב אליהם, אבל כרגע אנחנו עוסקים בדיכאון.
פעם, לפני שנים, כשבאתי לעבודה הייתי ממש מדוכאת, הייתי גם ממש צעירה ובדיכאון הרי הכל נראה כל כך שחור. חברה מהעבודה לקחה דף נייר, ציירה עיגול ועוד עיגול (עיגולים נפרדים) ואמרה לי "את עכשיו פה, בחושך, את יכולה בשנייה הזאת לבחור להיות בעיגול השני – באור" ואני בחרתי, בחרתי להיות באור ועברו מאז שנים, אבל את שני העיגולים האלו אני לא שוכחת ואת המעבר שלי לעיגול האור כל כך מהר, פשוט סוויץ' כזה במוח.
אז מה המסקנה? שאנחנו ורק אנחנו שולטים בתחושות שלנו ואם נחליט שאנחנו לא קרבן, אנחנו לא אומללים וכו', אם נבחר אחרת, נהיה במקום האחר. גם למטופליי אני אומרת זאת – מטפל אינו פתרון קסם, מטפל לא ייתן למטופל נוסחה. צריך להיות חיבור בין מטפל למטופל, צריכה להיעשות עבודה, צריך להיות רצון והתמדה. האחריות היא שלנו בלבד, של מי שרוצה לצאת מהדפוס, מהתבנית הקיימת והנבחרת שבתוכו.
קשה מאד לחלץ אדם קרוב מדיכאון כשהוא לא מוכן להקשיב לך, כשהכל הוא יודע וכשהוא לא מוכן לעשות דבר בשביל לשנות אז... אי רצון לשנות אומר: "טוב לי פה, אני מסכן, מתייחסים אלי". כל עוד טוב לו שם, אז שם הוא יהיה. הרי אפשר לעשות כל כך הרבה דברים כדי לצאת מהדיכאון, דברים שלא בהכרח עולים כסף, כמו למשל להתנדב! נכון, שהתנדבות אינה ממש נוחה, צריך לפנות לה זמן, צריך לפעמים להיות במקומות קשים (כי שם הכי צריך את המתנדבים), צריך לפעמים לנסוע באוטובוס למקום קצת מרוחק! צריך לאהוב ולהיות אמפתי ולא מקבלים כסף! אבל, וואוו, כמה אור אנחנו מקבלים מהתנדבות.
כשהתחלתי להתנדב בבית אבות הסיעודי הזהירו אותי שזה מקום קשה ושלא אחזיק מעמד...החזקתי, ועוד איך החזקתי. מהר מאד הבנתי שבעצם האישה הזאת שאני מפנה את זמני עבורה נותנת לי הרבה, הרבה יותר ממה שאני נותנת לה. האהבה, ההערכה מילאו אותי באור גדול שלא ניתן לתאור וריאותיי נתמלאו תמיד באושר רב. זה לקח זמן להתמודד עם מה שראיתי, להתמודד עם הריחות ועם העצבות, אבל כשהתמודדתי, כשיצאתי מן העיגול ולא נכנעתי לרגשות הכאב, מצאתי גם בתוך השטח האפור כהה הזה, בבית אבות גם דברים יפים, כנתינה, קבלה, דאגה, אכפתיות ועוד. גם הסתכלות על הסובב אותנו הינו עניין של בחירה שלנו ובאיזה שהוא מקום אנחנו תמיד צריכים לשאול את עצמנו "מה ההסתכלות הזאת משרתת אצלי, איזה צורך"? אני לא אומרת חס וחלילה לעצור את הרגשות, ממש לא...מי שעוצר את רגשותיו בסופו יקבל מחלות במתנה, אני אומרת – להיות בפרופורציה, לראות את קרן האור בתוך החושך, לבקש לראות אחרת. חשובה מאד חמלה, חשובה מאד אהבה ללא תנאי, אבל דכאון לא משרת את אף אחד.
ואפשר לעשות עוד הרבה דברים בכדי לצאת מדיכאון. אפשר ללכת לחוג שתמיד רצינו ללמוד (למידה מאד מעודדת גם את נפשנו וגם את מוחנו). אפשר לצאת להליכה (לא צריך לשלם למכון כושר), להריח את הפרחים, לספוג קצת שמש... ככה דברים קטנים של החיים... אפשר לחייך מול המראה ב"דביליות", אפשר לצחוק בקול רם (אפילו צחוק מאולץ טוב), אבל, כל אלה ממש לא יעזרו אם הצד שאתה מציע לו בוחר להיות שם, באזור הנוחות שלו, באזור האגו שלו, באזור הקיטור שלו, עם אנשים אחרים מדוכאים, אתה לא יכול לעזור למישהו שלא רוצה לעזור לעצמו.
אז, מי שבדיכאון - צא מהבועה, הבן שזו בחירתך שלך וכעין הרף אתה יכול לבחור אחרת. כשתחייך לעולם, העולם יחייך אליך פי כמה. העצבות שלך גוררת עצבות רבה אצל אנשים אחרים שאוהבים אותך והרבה חושך. כוון אל האור והאל ייתן לך אור פי כמה וכמה והרבה נפשות שמחות ואופטימיות לצידך (ואיך שאנחנו אוהבים אופטימיים לצידנו), זה כל כך פשוט, יותר פשוט ממה שאתה חושב. רק, החלט.