למצוא, להכיר ולאהוב את החצי השני שלנו

אז נתחיל מלמצוא. הרעיון הוא לא להיות אפתיים, לא לשבת על הכורסא ולחשוב שהאהבה הזאת תצוץ. בכל דבר בחיים וגם בנושא האהבה צריכים להיות אקטיביים. אני כלל לא שוללת את אתרי ההיכרויות שלא קל בהם ונכתב רבות לחיוב ולשלילה בגינם, אני אישית הכרתי את אהבת חיי באתר הכרויות וזה היה אחרי שהייתי בכמה וכמה מפגשים הזויים למדיי. נפגשתי עם גבר שחשב שהוא הכי יפה בעולם, נפגשתי עם גבר שחשב שהוא הכי חכם בעולם, אבא הכי טוב בעולם, הייתה לי פגישה הזויה עם מישהו שדיבר רק על סקס ופגישה עם גבר שסיפר שהוא "עושה טובה" לכל אחת, לא משנה איך היא נראית, היה אחד שגם כשלא נתתי לו את מס' הטלפון שלי הוא פלש לפרטיות שלי והתקשר לבית, ואחד שאף הגיע לעבודתי בלי הזמנה ודווקא בשלב שכבר אמרתי "די, כולם זבל, עדיף להיות לבד או אפילו לחזור לאבא של ילדיי", דווקא אז הופיע האיש שהוא קרן האור שלי. הצבתי בפניו את כל המכשולים, אבל הוא התאהב באף שלי... כן, כן, אותו אף "שבור" שבעלי לשעבר רצה שאשפץ אותו (ואיזה מזל שלא שיפצתי) והאיש הזה לא נואש מהמהמורות שהצבתי בפניו. יצר ההישרדות שלי היה חזק, יצר ה"לתת" ולא "לקבל", דימוי עצמי נמוך למדי ועוד היו עוד מהמורות בפניו והוא היה צריך גם להתמודד עם ילדיי שלא היו לו קלים.
והוא דמה כל כך לאבא שלי! שממש לא רציתי גבר כמו אבא שלי והוא גם בתכונות מסוימות דמה לסבא שלי! והוא גם אשכנזי (ותמיד אהבתי שחומים וגבוהים) ולא גבוה, ולא גדול (אז מי יחמם אותי בחורף?), בקיצור, כל התכונות שלא חלמתי שימשכו אותי, אבל יש לו חיוך מקסים עם קמטי צחוק בזוויות העיניים... בקיצור, אהבתי אותו, התאהבתי בו ולא היה קל, כי אנחנו דומים, אבל אנחנו גם הפכים גמורים. אני קשקשנית, הוא שתקן, אני מחבקת ואוהבת את כל העולם והוא חשדן, אני אופטימית והוא די פסימי ועוד ומצד שני הוא הכי חם בעולם אלי, הכי אוהב, הכי מעודד, הכי מפרגן ומרקם וצבע העור שלנו זהה לחלוטין וכשאנחנו מתחבקים אנחנו שומעים את ה"קליק" של החיבור הזה בין שני אנשים שמשלימים אחד את השני.
אז הכל טוב ויפה, אבל החיים הזוגיים שלנו היו במידת מה "תופת", ממש ככה. אמנם מצאתי את האיש שלי והרגשתי את זה בכל רמ"ח איברי, אבל כשהכרתי אותו והבנתי שהאיש הזה לעולם לא יתחבר למשל לילדיי כמו שרציתי, נקרעתי, נקרעתי בינו לבין ילדיי, בין אהבתי אליו לבין אהבתי לילדיי. עברנו כל כך הרבה מהמורות, כל כך הרבה אי הבנות ולעיתים הייתי בחשיכה טרופה. הוא שמר יותר בבטן וזה התפרץ אצלו ברגעים מסוימים והפתיע אותי לחלוטין. ה"תופת" שעברתי גרמה לי לעיתים לוותר על האהבה הזו אליו ולומר לו "שלום" (הוא מעולם לא אמר לי "שלום"), הבאתי על עצמי מחלות כדי להחזיר אותו אלי ואז שוב נפרדתי. היו הרבה דמעות והיה כאב רב, אי הבנה, אי יכולת להקשיב. ה"תופת" כמובן הייתה גם תחושתו שלו, הוא מהצד השני חווה כאבים רבים כשאצל אדם מאופק הם קשים פי כמה וכמה.
ובזמן הזה "גדלתי", למדתי, התבוננתי, הפכתי להיות פרופורציונאלית יותר, קשובה יותר, למדתי להפריד בין האיש שלי לבין ילדיי, הבנתי שניתן לאהוב עד אין קץ את ילדיי ובהפרדה מוחלטת לאהוב את אין קץ את בן זוגי. עשיתי צעדים לא קלים, לעיתים כנגד האמונות שליוו אותי כל חיי, נגד התבניות המקובעות באופיי ובדמותי, צעדים אמיצים מאד, מפחידים מאד והיום, תשע שנים מתחילת הזוגיות הזו, אני יודעת לומר יותר בוודאות מאי פעם – למדתי לאהוב את האיש הזה, כל שנה, אחרי כל מכשול יותר ויותר, לראות את מה שקורה גם מזווית ראייתו, להבין שהוא מה שהוא ולא ניתן לשנותו, אלא אם הוא ירצה (ראו מאמר "לשנות אפשר רק את עצמנו") ואני זו שבוחרת להיות איתו כמו שהוא בוחר אותי בכל פעם מחדש, זכותי להיות מבולבלת, זכותי לעזוב ולהתחרט, אני בן אדם לא מושלם שלומד כל יום ויום משגיאותיו ובשגיאות ותיקונם יש הרבה יופי.
בחרתי אותו פעם אחרי פעם וכל יום אני מבינה יותר ויותר עד כמה האיש הזה הוא חלק ממני, אני נושמת אותו, דואגת לו, חיה אותו ורוצה להזדקן איתו ולא אדבר בשמו, אבל ברור לי שככה הוא חש. אנחנו מתקשרים אפילו מבלי לדבר.
אז, לא הכל מושלם כמובן, יש עוד הרבה על מה לדבר, עוד הרבה מה לתקן ועוד חיים שלמים לעבוד על דברים, אבל אני אוהבת את החצי השני שלי בכל נפשי ומאודי.
יש כמה פעולות בסיסיות שצריך ליישמם בזוגיות: לדבר באהבה ואמפתיה אל בן זוגנו, בת זוגתנו, לכבד ולא לשפוט גם אם זווית ראייתו של האחר שונה לחלוטין משלנו, להאמין ולפעול לגישור הפערים, לבצע התפשרויות קטנות, לא להתנות, להאמין, להיות סבלנים, לדבר מבלי לכעוס ולדעת שזוגיות הינה עבודה הדדית יום יומית ולכל החיים וזה היופי שבה, אהבה אמיתית לעולם אינה משעממת, לעולם אינה מובנית מאליה. אהבה אמיתית מתעצמת עם הזמן, הופכת להיות החלק הבריא, הפורה והאור בחיינו. למצוא את החצי השני שלנו הינו נס בפני עצמו.