העוצמות שבנו

כפי שכתבתי במאמריי הקודמים, אני מאמינה באמונה שלימה שאנו יכולים להתגבר על כל דבר רק אם נבחר ובנושא הבחירה לעיתים אנו כה אובדי עצות, הכל נראה לנו מעורפל למדי. מה זאת אומרת לבחור? בגילאים צעירים כשאין מספיק ניסיון אני זוכרת את עצמי אובדת עצות. אם אנסה לתאר בצורה ציורית: הרגשתי שאני עומדת בצומת דרכים והמון, המון שבילים לפני ולא ידעתי מה לבחור. היום כאישה בוגרת ובעצם כבר מלפני כמה שנים השביל הנבחר מאד ברור לי ויש שביל אחד.
בצמתי דרכים בחיינו אנו זקוקים להכוונה. את ההכוונה הזאת קיבלתי בהמון קורסים שלמדתי ומפגשים אחד על אחד, פרונטליים עם מומחים בתחומים השונים. בשיעורים אלו בהם למדתי להכיר את עצמי להתמודד עם עצמי ועד היום, שנים רבות אני עדיין בתהליך למידה.
רק ככה בעזרת למידה כמעט רציפה הצלחתי להתעצם. וכשגיבשתי את עצמי, קל היה לי יותר לדעת מה לעשות, באיזה שביל לבחור במצבים אקוטיים שנקרו בדרכי. כי לולא היה לי את הידע, לולא היו לי הכלים, לולא הייתה לי האמונה, איני יודעת איך הייתי מצליחה לצלוח מצבי חיים אלו.
בקורסי מודעות למדתי להתמודד עם פחד, תבניות קיימות, חוסר בטחון, מחלה ועוד, בקורסים מקצועיים יותר למדתי איך לשלב בין הרגש להצלחה, בין הרגש להגעה למטרה שתאפשר לי בטחון כלכלי ונפשי, למדתי שמגיע לי ובעצם – לכל אחד מגיע להיות רגוע, מאושר ולעסוק בדבר שהוא אוהב, בדבר שהינו העוצמה שבו, הערך שהוא מביא לעולם.
אני מכירה הרבה אנשים שחיים את חייהם באופן מונוטוני, קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, רואים טלוויזיה וככה בעצם אם בודקים את צעדיהם יום, יום, הצעדים הינם אותם צעדים. אני לא אומרת ששיגרה הינה דבר לא טוב, כלל לא, ההיפך, אני אדם שמאד אוהב שיגרה, גם את צעדיי אפשר לספור, בבוקר בכל אופן, שיגרה מהווה עבורנו בסיס ושקט נפשי ומתוך השגרה הזאת והביטחון אנחנו יכולים לצמוח ולגלות את העוצמות החבויות בנו.
לולא המודעות ליכולת שלי לא הייתי יכולה להתמודד אפילו עם הדברים הקטנים בחיים כמו נפילה של הילד שלי כשהיה קטן ופתיחת הסנטר שלו. אני זוכרת, הייתי צעירה, היינו בחופשה, זה היה מפחיד, אבל ברגעים האלו זה רק הילד, הנסיעה הבהולה לבית החולים והטיפול וכמה חוויות יש לנו כאלה בחיינו. זה לא הופך להיות פחות מפחיד כשהם מתבגרים, עם רישיון הנהיגה, הצבא ועוד. לעיתים כשאני קוראת בעיתונים על מקרים קשים אני נדהמת מהעוצמה, מהעוצמה שקיימת באנשים אחרי שאיבדו את עולמם, להתחיל מחדש.
אנשים ללא אמונה, ללא הכלים הנכונים, קשה להם יותר. קשה להם הרבה יותר. אנשים שאינם מניעים עצמם בסופו של דבר יהיה בעצבות, דכאון, בדידות, תחושת קורבן ועוד כל מיני תחושות המונעים על ידי האגו (אני יודעת, הייתי בכל אלה).
כשחליתי בסרטן וזו המחלה שהכי פחדתי ממנה בעולם, העולם כלל לא התמוטט. לתדהמתי המחלה אף התקבלה באהבה (המוטו שלי מאז ומעולם היה "אהבת חינם", אולם לא ידעתי שגם כאן האהבה הזאת תבוא לכדי ביטוי). חשבתי מדוע המחלה הזאת הגיע, מה היא מנסה לומר לי, להאט את הקצב? לחשוב על החיים? להעריך את החיים? לחפש את המשמעות? ואז בכל התהליך של גילוי המחלה, אופציות הטיפול, ההקרנות כל הזמן השתמשתי בידע שצברתי מתחומי המודעות והדמיון המודרך. כשעברתי ביופסיות (רבות) תמיד השתמשתי במדיטציות שונות ובתוך התהליך הזה שלעיתים היה מאד כואב, אני הייתי בשדות ירוקים, דילגתי, צחקתי והרגשתי קלה ומאושרת. נשמתי נכון, חשבתי חיובי, חייכתי לעולם, ניצלתי את כל החושים בכדי ליהנות, גייסתי את כל כוחות הנפש בשביל להתגבר על המחלה הזו ובכלל.
כן, זה אפשרי. אנחנו רק צריכים לרצות, אנחנו רק צריכים להחליט שדי לקפוא על השמרים, עכשיו אנחנו פועלים בשביל עצמנו, לרווחתנו. עכשיו אנחנו מתחילים לאהוב את עצמנו ולחפש את הרוגע ואת האושר, כי מגיע לנו. זאת נוכל לעשות על ידי למידה וצבירת הידע, רכישת הכלים לאיכות חיינו שעליה רק אנחנו אחראים ואותה רק אנחנו בוחרים.