אתגרים בגידול ילדים

בין אם אתה אבא או אמא, כניסת הילד הראשון לחייך מעוררת מהפכה. אתה שבוי במעגל הזוגיות – אני ואת, את ואני, צמד חמד, ולפתע מגיח אל תוך הצבע הוורוד בחייכם גם גוון אחר, צווחני למדי. הוא גוזל כל דקה אישית, בעיקר את תשומת הלב ומצליח בתוך כל המהומה להעלות על פנייך חיוך גדול של אהבה. המעגל הדיאדי העצום של שני הורים וילד מעורר אינסוף קשיים שבראשן עומד: משבר הילד הראשון. יש שטוענים שכולם נפגעים ממנו, על פי מידות חומרה שונות, ואלו שלא ניזוקים ממנו, עוד יחוו ממנו בעתיד. אם כן, ההסתגלות הראשונית, שמקורה באמפתיה הכמעט טוטאלית ליצור חסר אונים מול גודל האחריות העצומה, עשויים להיות אחד האתגרים הנכספים בראש הרשימה.

אין הורה שלא מכיר את המושג עייפות מצטברת. מדובר בעיקר בשנים הראשונות לחייו של הפעוט. בין אם ינק או לא, שנתו הראשונה לחיים מלווה בכאבי גזים לא מוסברים, בכאבי חניכיים שמתחילים שנה קודם לשיניו שבוקעות החוצה, התעוררויות לא מוסברות בלילה, הרצון לישון יחד וחולי שגורם ללילות להיראות כמו בקרים גשומים של חורף נורא. כמעט בכל סוף שבוע ההורים ממוטטים – רוצים לישון, להשלים שעות שינה, אך לרוב מוצאים את עצמם (כאלו שרוצים להיות הורים טובים יותר) – במסע אטרקציות עם ולמען הילדים. אם היה לכם שבוע קשה, נטול שנת לילה, וותרו לעצמכם על התענוג, הילדים יקבלו אתכם כמו שאתם, ואם אפשר כמה שפחות עייפים. הרבה יותר קשה לבלות עם הילדים בבית, להעסיק אותם מבלי לשבור את הכלים - זה יופי של אתגר לאמיצים.



ילדים מן הסתם נולדים עם יכולת מינורית לתקשר, שלא נאמר וורבאלית – עד שהיא מגיעה לחייהם ולחיינו המיץ יוצא מכל קצותיו. נכון שאנו לומדים לזהות בכיות הדורשות: תחליפי לי את הטיטול העמוס, אני רעב – עכשיו או אני עייף - תעשי לי איזה סיבוב על הידיים, ואפילו אתפשר על העגלה. לא פעם קורה שהילד פשוט מחליט להתבכיין. מצידה האחד של המסורת ההורית הטובה – אתם נדרשים לקפץ ולברר מה העניין, אך מן הצד המתסכל ביותר – אתם נאלצים להותיר את שורת העצבים בצד, להתפנות לילד ולנסות להמתין עד שיואיל בטובו להסביר. גם אמירות כגון: אנחנו רוצים רק בטובתך, תדבר אני אעזור לך, אם תספר לי אני אוכל להבין ולעזור – לא תמיד מועילות. לכן האתגר במקרה הנ"ל הוא להיות הורה מכיל.

אני אמא טובה? אחד הקשיים הגדולים ביותר בהורות הוא היכולת מול הרצון להיות אמא טובה, ויסלחו לי ידידיי הגברים, אך הפסקה הנ"ל לא נוגעת להם, אולי רק במעט. רצונה של אישה שנושאת עובר ברחמה, להפוך לאמא טובה הוא רצון נכסף מאין כמוהו. אנו רוצות להגשים את משאלתו של הילד שלנו, לראותו תמיד מחויך, לספקו, לגדל אותו להיות גאון הדור ולהיות גאות בצעדינו. אך מה לעשות שהמציאות מכתיבה לעיתים אחרת? האתגר הגדול ביותר של אימהות באשר הן הוא לקבל את עצמן גם עם הקשיים והמגבלות (שעוד לפני שהפכו לאימהות לא נקראו כך) ולחיות עם עצמן בשלום.

נכון שקשה לנו להכיר בפגמים שלנו, אך בעודם משתקפים מבעד לעיניו התמימות של ילדינו אנו מתכנסים מרוב בושה. אתגר לא קטן הוא אתגר הפדיחה: יצאתם לקניון, לג'ימבורי או סתם לגינה השכונתית והקטן מחליט להביך אותך ללא היכר, נושא את קולו למרום, מקפץ, ברוח או אפילו משיל את מכנסיו, משתטח על החול עירום וצווח, פויה אמא – אני לא אוהב אותך, אני רוצה את אבא – או להפך. הבושה עוטפת כל נים בנשמתכם ואתם רוצים באותו הרגע להתחלף – להתפלש אל מתחת לארגז החול ואם אפשר גם להיעלם. אתם כועסים, מלאי זעם כשבעצם הכעס הגדול הוא על עצמכם – האם דרך התנהגותו של הילד שלי – הסביבה תשפוט אותי כאדם? המטרה היא להתעשת, לאסוף את הילד בדרך שאימצתם לכם ולהתפנות מהאזור, מנעו מעצמכם בושות מיותרות, גם כי אינכם רוצים להעבירם בצורה גלויה או סמויה אל הקטן.

כשהילד שלנו לוקח עיפרון ומייצר דמות של ילד חמוד והוא רק בן שנתיים וחצי, אנו מתפעלים: הוא מצייר בדיוק כמו אבא שלו (המורה לאומנות), כשהוא מרים את רגלו כמעט עד למצח – בעמידה, אנו מתפעלים: בדיוק כמו אמא (רקדנית העבר), אך כשהוא אוכל ללא הפסקה בדיוק כמו האמא שחיה כמעט כל חייה עם בעיות משקל חריפות, או שהוא לא מקשיב כשקוראים לו בדיוק כמו אבא (שנולד עם בעיות שמיעה) אנו כועסים, ואף נוטים להשליך את אותם כעסים על בן הזוג שהוריש אותם במתנה לא ממש רצויה. אך על הגנטיקה וחסרונותיה אין כל כך מה לומר ובטח שלא להתווכח, הקושי הוא מול התנהגויות שאינן אהובות אצלנו ומועתקות על ידי הקטן. למשל: מותיר את בגדיו בחדר האמבטיה, מתהלך יחף בחורף רק כי זה מה שסבתא עושה, נוהג לאכול את ארוחת הערב במיטה. אמא יקרה – אם את עייפה מלאכול את ארוחת הערב סביב השולחן ונוהגת לאפשר גם לילדך להצטרף אלייך לארוחת שחיתות באמצע הלילה, סתם כי הוא פתאום התעורר ומצא אותך בולסת לבדך, אל תכעסי שינסה להפוך את המצב להרגל. את סמן הדימוי שלו, וכן כן – גם אתה אבא. כל מה שתעשו כהורים ישמש מודל לחיקוי, לפני שאתם כועסים על הרגליו הרעים – תבדקו קודם כל את עצמכם.

אסיים עם הקושי המוכר והשנוא ביותר על הורים – התמודדות עם מחלות. מלבד החשש הגדול ביותר שלנו ההורים, מפני המחלות, גם אם מדובר רק בווירוס שיחלוף בעוד יומיים מעצמו ואינו דורש טיפול, הוא ההתמודדות עם הפאניקה. יש לה לפאניקה רמות שונות ומידות שונות של אחריות. ישנם הורים שנמצאים בשליטה טוטאלית בכל שעות ערותו של הילד, וכשהוא נרדם הם מרשים לעצמם להתפרק, ויש הורים – נעים להכיר, שלא ממש מסוגלים לתמוך בעצמם אל מול הילד החולה – ובתופעה הזו כדאי לנו לטפל. זהו אתגר רבותיי – האתגר – שמלמד אותנו להיות חזקים וגדולים יותר, אכפתיים ותומכים, הבוגרים שעליהם הילד הקט והתמים שלנו סומך. להעמיד את עצמנו על שתי רגליים ואף להיכנס לפרופורציה – לא לאבד את הדעת ולזכור את אמירותיהן של הסבתות: ככה ילדים גדלים ומכאן כדאי שנלמד שכך גם הורים מתחזקים והופכים להורים "טובים" יותר.