כתיבה יוצרת - סיפור קצר בשם: צדפה מאת: הדס שלגי.

אני מושכת רגל החוצה לחצי צעד אחורנית, מניחה אותה על הקרקע ושוקעת שוב. המלח צורב בקרסוליי, את השריטות שכבר אינן שם, שנמצאות בפנים לתמיד, נצחיות כמו הים. ואולי גם הוא עתיד להתייבש ולהיעלם, ביחד עם התחממותו של העולם העקום הזה.
אני מחכה לשקיעה, ואולי הגיע העת להפסיק לחכות, ולגרום לה לבוא. שום גל צונמי אינו עולה מעקמומיות הקרקעית כדי להטביע אותי. אני רוצה לרוץ פנימה, להשקיע במעמקים את התהומות שבתוכי, שולפת רגל מן החול ומנחיתה אותה לתוך הגלים המצליפים, ואחריה עוד אחת, אבל הצעדים שלי מגושמים, מתנודדים, ואני כמעט נופלת על ברכיי בתוך החול. קיפולי המכנסיים שגלגלתי עד לברכיי כבר הותרו מזמן, ושולי השרוולים של הרגליים – איך קוראים לזה? – נסחפים להם במי המלח, מתנודדים אנה ואנה.
אני צועדת אחורנית, מוחה בכעס את הטיפות מעל פניי, מרגישה את טבעת החנק המכאיבה בתוך גרוני כשאני מסרבת להיכנע. את גלי הכאב לא ניתן להטביע בדמעות. הם מציפים עד שדבר לא צף. אני מסובבת את גבי לים ומבוססת בבוץ אל החוף.
אני מתיישבת בגבול שבין החול הבהיר והפריך, המציק בחדירתו לכל מקום, לבין החול הרטוב והטיטי. אני חופרת בור. חופרת ומשליכה מלוא כפות הידיים חול החוצה. כשאני מגיעה למים אני מרימה חופן של חול נוזלי וכהה, מניחה לו לזלוג בין האצבעות, לטפטף עליהן ולטנפן. אחד מקירות הבור מתמוטט פנימה. אני תופסת בשאריות הקיר ומוציאה אותן במהירות, מנסה לחזק את הקיר הנגדי אך גם הוא קורס פנימה, כמעט וסותם את הבור.
אני מתרחקת עוד קצת מן המים, ומתחילה לבנות בחול. לא ארמון, אולי בית. אולי גם זה לא. מדוע אין אנשים בחוף? האמנם מצאתי מקום שבו אהיה בטוחה מפני כולם, בודדה עד שארצה לימוג עם קצף הגלים? הבית שלי עדיין אינו אלא תלולית, אך החומה שסביבו הולכת וגובהת. חומה מחול, שכולם יכלו לחדור דרכה, אל חדרי, אל מיטתי. ידיי מהדקות במהירות את החומה, מרגישות עליהן את הכפות הגדולות, הגסות, שתפסו אותן ואת זרועותיי הדקות והרועדות, בעודן מנסות להגן על גופי, על פניי, והרחיקו אותן זו מזו.
החול והמלח חדרו דרך בגד הים אל בין רגליי, שורפים ומגרדים. אך אינני לובשת בגד ים, אלא מכנסיים. זמן רב עבר מאז ואני לובשת מכנסיים, מכנסיים ששרווליהם נוקשים ממים וממלח. והבית שלי, קטן כמו גבעונת החול, הוא מרובע, חדר-כוך קטן לא רחוק מחוף ימה של תל אביב. אני יושבת על החול, רגליי מקופלות וירכיי נחות על צדן, מטביעות את צורת גופי בתוך החול הרך. הן כבר סיימו לברוח, ונותרו משותקות.
האם הלכנו לים כשהייתי ילדה? אני מנסה להיזכר, ולא מצליחה לשלות מן המצולות אפילו את הידיעה מתי ניסיתי לאחרונה להעלות את הזכרונות באוב. תקופות שלמות שנמחקו, כאילו מחו אותן הגלים מן החוף.
אני מסתכלת אל קצה העולם ורואה את השמש יורדת מטה, כדור אדום כדם. ילדה קטנה הופכת דלי על החוף, מרימה אותו מעוגה לא מושלמת, שבורה בקצֵהָּ. קול עבה צועק, מרעים כרעם. גל מלוח בא, חובט בבית שלי, חודר בינו לבין החומה, ממסמס את שניהם לעיסה אחת, חסרת צורה.
הרעם נשמע שוב. מניין הופיע הכלב הזה? הוא מטופף בקלילות על החול לקראתי, כאילו ביכולתו לרחף באוויר. אני מתכווצת במקומי, תחושת הפחד המוכרת כל כך בתוך שריריי. אף פעם לא היה לי כלב. הוא נעצר לפניי. היכן בעליו? האם נטשו אותו, השליכו אותו מן הבית או שמא ברח לחופשי? האם זה משנה? הוא שחור. אם חתול שחור מביא מזל רע, מה מביא כלב שחור? אני מסתכלת בעיניו. הן חומות, עמוקות. הוא דורך במקום בו היה הבית שלי, שהחריב הגל. אפו הרטוב הודף בכתפי ואני נרתעת לאחור. האף נוגע בפניי. הוא קר ועם זאת חם. אני מסתכלת בעיניו. יש משהו חמים בצבען החום.
אני מרימה בהיסוס את ידי. היא רוטטת כשאני מלטפת את פרוותו. הפרווה רטובה, אך עדיין רכה ומבהיקה כקטיפה, בד שאולי לא ראיתי מעולם. הוא שחה במים ויצא מהם. אין לו קולר. אני נרתעת כשלשונו נוגעת בכף ידי, ורודה כמו הצבעים המתפשטים בשמיים. אני מסיטה את היד, חושבת לשטוף אותה במים שנותרו בשקערורית ההריסות הבוצית, אבל כפי נעצרת מעליה. העיניים החומות שלו קרובות לשלי. האם כלב יכול לחייך? אני נושמת עמוקות ומרגישה את רעננות האוויר חרף חריפותה. לאט לאט אני מרימה את זרועותיי ומקיפה את הצוואר השחור. לשנייה מנתר הכלב קדימה ואז נותר לעמוד. אני מניחה את ראשי בסמוך לכתפו – האם יש לכלבים כתפיים? – ומרגישה שוב בלחות המלוחה על לחיי.
אני מלטפת את הפרווה, מנסה לייבש אותה באצבעותיי. כשאני מרימה את ראשי אני מביטה שוב אל האופק. השמיים מלאים בצבעים, ספקטרום מגוון מכהה עד בהיר. עוד מעט הם ייעלמו ויישאר החושך, קטיפתי ועוטף כמו הכלב. ומחר הם יופיעו שוב. ואז ייעלמו, ושוב יופיעו, על מנת להיעלם ולשוב.
אני קמה ממקומי וקוראת לכלב. "בוא". קולי זר ומוזר, כקולו של אדם שלא דיבר מזה זמן רב. הוא מהדהד בחוף הריק. הכלב מסתכל עליי באותן עיניים חומות וטובות. "בוא" קולי מתגבר על רעש הגלים. אנו הולכים יד בפרווה, מותירים עקבות בינינו לבין הגלים המקציפים על החוף.

למחרת בבוקר בְּלַאקִי רובץ לרגליי כשאני בונה ארמון בחול. אני חופנת גושי גרגרים, אוחזת בהם ולשה. מרגישה את המרקם לפני שאני מציבה את העיגולים על הקרקע, מהדקת, מייצבת. מחליקה על המקומות החפורים. אנו יושבים רחוק יותר מהים מאשר אתמול, ולכן הצטרכתי לחפור לי באר על מנת להגיע למים ולחול הרטוב. חפרתי אותה לא בדיוק ליד הארמון, על מנת שהמים לא יחתרו תחת יסודותיו וימוטטו אותו בכזו קלות. זו עבודה קשה להביא כך את חומרי הבניין לארמון, אבל הוא עולה יפה.
כשהשמש גבוהה יותר בשמיים הארמון בגובה של הפנים שלי. אני יושבת על החוף ליד בְּלַאקִי. "מה דעתך?" אני שואלת. שוב נדמה לי שהוא מחייך, או שאולי זו רק אני. הארמון בנוי מאליפסות רחבות ורבות של חול, שטוחות בקצה התחתון. הן עומדות זו לצד זו, מקיפות אחת את השנייה במעגלים שהתרחבו, ועליהן עוד שכבה ועוד שכבה, כשהשכבות הולכות וצרות עם הגובה. הארמון מזכיר לי איזו עוגה מספר ילדים, אבל למרות שאני מתבוננת בו איני יכולה לזכור את שמו. צִיפִּיתִי את הארמון בהרבה נטיפים, מפוסלים מהחול הכהה, הרטוב והמטפטף. הם מכסים את כל האליפסות הגולמיות, עולים כמגדלים לגבהים שונים. אחר כך עיטרתי אותו בצדפים הפשוטים של החוף.
"איזה ארמון גדול!" הילדה הקטנה עומדת ומתבוננת בנו בהתפעלות. אני מביטה מעבר לכתפה ורואה משפחה יושבת מתחת לשמשייה. פתאום אני נזכרת שהעוגות הגבעתיות המצחיקות הן מהספר של ברבאבא, אותם ברבמשהוהים שחיפשו להם בית, ואחרי שעברו דירה בין כל מיני מקומות לא מתאימים חפרו להם בתים בחול, מכניסים את גופם פנימה ומרחיבים את החלל לפי צורתו.
"למה אין לארמון דלת?" השאלה של הילדה מחזירה אותי אל החוף.
אני מסתכלת במעשה כפיי. נדמה לי שציפור קוראת ברקיע.
"את יכולה לחפור לו אחת אם את רוצה".
היא מתכופפת כשירכיה נחות על שוקיה וחופרת פתח בחזית הארמון, גם הוא כמו אליפסה רחבה ושטוחה בבסיסה. אנחנו מחליקות את פנים הפתח ודפנותיו ובונות קשת סביבו. בְּלַאקִי מתמתח ונעמד.
"היי, שהוא לא יפיל את הצד של הארמון".
"הוא לא. וגם אם כן, תמיד אפשר לבנות חדש".
הילדה מלטפת בעקבותיי את בְּלַאקִי. "איך קוראים לו?"
"בְּלַאקִי, שילוב של בְּלֵקִי ושל לַאקִי".

הסיפור התפרסם לראשונה במגזין "תזה" ביוני 2009.
ליצור במילים -
סדנת כתיבה יוצרת בתל אביב / הדס
לפרטים לחצו על "מעבר לפעילות הכותב"