ציור אינטואיטיבי-להגברת היצירתיות

כי ככל שהן יותר מוזרות הן יותר מאתגרות.
תני לי דוגמה, מה למשל?
אני יכולה לבקש ממך לצייר אישה רודפת אחרי הבית שלה שגידל כנפיים ובורח וכולם מסביב מוחאים כפיים.

מה זה נותן?
שני דברים, האחד- זה מכריח את המצייר להפעיל את הדמיון בכיוון שהוא לא חשב עליו, כי זה בא מהדמיון שלי. זה סוג של סיעור מוחות, אבל במקום בדיבור ובשיחה אני עושה את זה בציור. והדבר השני- אני מביאה את המצייר למקום שהוא מוותר על הניסיון להצליח- ברגע שהוא מגיע לנקודת הוויתור ובכל זאת ממשיך לצייר, הוא משחרר את הביקורת העצמית ונותן ליצירתיות לזרום.
ואז מה קורה לו?

מתחיל שינוי דפוסים. רוב האנשים תקועים בתוך דפוסים, אנחנו מסתובבים בדרך כלל באותם מעגלים עד שמישהו עוזר לנו לצאת מהם, במקרה הזה זו אני, מתחיל גילוי מחדש של "מה שאני יכול לעשותו ולא חשבתי על זה קודם". זה מה שאני עושה, באווירה נעימה, עם מוסיקה ברקע ומצב רוח טוב. לפעמים נוגעים גם בדברים עמוקים, ברגע שמישהו הוציא משהו על הדף מבחינתי זה השתחרר, אין צורך בניתוח.
מה קורה בשיעורים של הורים וילדים?
הרעיון הוא אותו רעיון, לילדים יש צורך לרצות את ההורים, הם רוצים לשמוע שהציור יפה. אצל ילדים יש חזרה על אותו ציור כי אימא או אבא אמרו שזה ציור מקסים ואז הם ינסו לחזור עליו שוב ושוב. אני מעודדת ילדים לקשקש, כמה שהם רוצים עד שנמאס להם, ההנחיות של הילדים הם בצורת הצעות- ילד יכול לסרב וזה בסדר.
אז מה עושים ההורים?

אותו הדבר, גם אותם אני מעודדת לקשקש, אבל בעיקר אני מעודדת אותם לא לצפות מהילד לציור מסויים, לעבוד עם עם הילד, להנות מעצם הפעילות ביחד ולא מהצורך לדאוג לילד.
למשל-אני שומעת את האימא אומרת לילד "היא אמרה למלא את הדף..." למרות שאכן אמרתי את זה אני לא מתעקשת על זה, אני בעצם לא מתעקשת עם הילדים על שום דבר, אני מעודדת אותם למצוא את הדרך שלהם ולא לספק ציפיות של ההורים והסביבה.
לסיום סיפור- אחד הילדים היה בא באופן קבוע עם אביו, באחד השיעורים הגיע עם אימו. האימא שיתפה פעולה וציירה לפי ההנחיות שלי, הבן שלה עמד לידה ואמר "את לא חייבת לעשות מה שהיא אומרת, היא לא כועסת"