אמהות שאיבדו אמהות

קבוצה ל"אימהות שאיבדו אימהות"

מאת: גלית שפר

"אמא, מי הניק אותך כשהיית קטנה? ולמי את דומה? וסבתא היא אימא של אבא, אז מי זו אימא שלך?, אימא, מתי את תמותי? אני לא אמות אף פעם, נכון?" שאלות אלה ועוד רבות הן שאלות שבתי בת החמש שואלת אותי לעיתים קרובות.
השאלות של בתי, שהן שאלות שכמעט כל ילד בגיל הזה מתעסק עימן, גורמות לי לדבר על מוות כחלק טבעי מהחיים, מה שלא יכולתי לעשות עד שנולדה, מתוך פחד, הדחקה, חוסר שיתוף פעולה של הסביבה ועוד. בתי יודעת שאימא של אימא מתה ואף אמרה לי "זה מאוד עצוב שאמא שלך מתה".
לפני שבתי נולדה, תמיד אמרתי במין הומור שחור שאחיה עד גיל 32, הגיל בו אמי נפטרה. לאחר הלידה של בתי, לא העזתי אפילו לחשוב את זה, פן ההיסטוריה תחזור על עצמה וגם בתי תגדל ללא אימא.
ביום ההולדת האחרון שלי חגגתי 32 שנים, זה היה יום שמח, בו החיים העסיקו אותי יותר מהמוות. עברתי עוד נקודת ציון בחיי בת ללא אם (נקודת הציון הבאה היא כשבתי תגיע לגיל שבע, הגיל בו הייתי כשאמי נפטרה).
בחיי נשים יש נקודות ציון רבות: קבלת המחזור, אהבה ראשונה, מיניות ומין, גיוס, חתונה וכמובן האימהות. אצל בנות ללא אם כל נקודת ציון כזו מקבלת משמעות כפולה.
ללא ספק, האימהות היא נקודת הציון המשמעותית והקשה מכולן. נשים רבות פונות לאמן לקבל הדרכה ותמיכה כשהן עצמן הופכות לאימהות. לעומתן, נשים רבות מתמודדות עם חוסר באם עקב אובדן פיזי או מסיבות אחרות.

הקבוצה, שנקראת 'אמהות שאיבדו אימהות', מיועדת לאימהות ששכלו את אמן בשלבים שונים בחייהן (או איבדו את אמן מסיבות אחרות), ומתמודדות עם האימהות ללא אם משלהן שתלווה אותן.
אובדן אם, במיוחד כזה המתרחש בילדות, הוא אחד האירועים החשובים והמעצבים את האישיות. האירוע היחיד המשתווה לו הוא הלידה והאימהות. קבוצה זו משלבת את שני האירועים החשובים הללו, ומאפשרת לדבר על אובדן האם, ועל הרגשות והתחושות שזה מעלה אצל כל אחת. דיבור זה פעמים רבות לא מתאפשר אפילו עם חברים קרובים או בני משפחה, שמצפים לחזרה מהירה לשגרה. גם אם על פניו נראה שנשים אלה חוזרות לשגרה, בין אם האובדן טרי או נחווה בילדות, נשים אלה סוחבות אתן חור גדול בנשמה שרק מי שחוותה אובדן אם יכולה להבין אותו.
האמהות היא תקופה בה הרצף הדורי מקבל משמעות גדולה אצל כל אם, ובמיוחד אצל אם שאין לה אימא משלה. בתקופה כזו, החוסר שאם ללא אם חשה מאז איבדה את אמה מתעצם ומשפיע על אימהותה שלה. הלידה אף מעוררת זיכרונות של הטיפול האימהי שהאם עצמה חוותה, אפילו מהשלבים המאוד מוקדמים, בעיקר זיכרונות גופניים - תחושתיים. התהליכים התנועתיים והחווייתיים המשולבים בקבוצה מעוררים לעיתים את הזיכרונות הגופניים, ועוזרים להעלות אותם למודעות.

המודל שמבנה הקבוצה מבוסס עליו משלב חלק חווייתי וחלק מילולי.
החלק החווייתי משלב תנועה, נשימה, מוסיקה, אומנות ודמיון מודרך. חלק זה תורם להעצמת ההקשבה וההתבוננות הפנימית ולהעלאת תכנים מודעים ולא מודעים, ואף תכנים מתקופת הילדות הפרה - מילולית. העלאת תכנים אלו מרמה לא מילולית לרמה שכלית ומילולית מאפשרת את עיבודם.
החלק המילולי כולל שיחה שבמהלכה האמהות משתפות, שומעות ומזדהות עם אימהות אחרות בתחושות ורגשות שעולים בהן.

החלום שלי הוא שבעתיד, כל אם (וגם בנות שהן עדיין לא אימהות) שאיבדה את אמה, תדע שיש לה מקום להביע את הרגשות והתחושות שעולים בה בעקבות השילוב הכמעט בלתי נתפס של השכול והאובדן יחד עם הלידה והאימהות.

אודות המחברת:
גלית שפר, אם לשני ילדים.
מטפלת בתנועה בעלת תואר M.A מאוניברסיטת לסלי, נתניה, ותעודת מטפל בהבעה ויצירה ממשרד הבריאות.