שיעור ראשון בקורס מודעות עצמית- לקיחת אחריות.

שיעור מודעות ראשון

אחריות

שלום חברים. שיעורי המודעות האלה באים בשביל ללמד אותנו כלים בסיסיים יום יומיים לחיים מלאים, ערים ואמתיים יותר. כלים שילוו אותנו במהלך חיינו ויעזרו לנו לשחרר חסימות ופחדים שגורמים לנו לא לממש את עצמנו ולחיות בסבל.
אלה כלים בסיסיים שהם אוניברסאליים, הם קיימים במהות כל דת וכל דרך "רוחנית". מטרתי היא שתעבירו אותם כמה שיותר בשביל שנוכל לחיות בחברה נעימה ואוהבת יותר.
אתם לא חייבים לקבל את כל מה שכתוב כאן, קחו איתכם את מה שמרגיש לכם נכון. וזכרו, שהכי חשוב זה תמיכה בתהליך. מצאו אדם שיכול לעזור לכם כאשר הפחד מתגבר וכאשר אתם מרגישים לבד.
צרו קבוצה שתתמוך אחד בשני מתוך קבלת התהליך אחד אצל השני ושתעזור כשלא קל.
מומלץ להדפיס ולקרוא כמה פעמים, מומלץ לעבוד עם מחברת ולענות על השאלות שעולות כאן מהתפיסה האישית לפני שקוראים את התשובות שלי. ולכתוב התנגדויות שעולות אצלכם מקריאת הדברים.


אז נתחיל קודם בשאלות הבסיסיות ביותר, השאלות שהביאו אותנו לקרוא את המילים האלה:
מה אנחנו רוצים?
איך אנחנו מגיעים לזה?
ומה מונע מאיתנו להיות שם עכשיו?

אם התשובה שלכם היא שאתם מחפשים שלווה, אושר ואהבה, אז זו התשובה שרוב האנשים עונים.
אם התשובה שלכם היא כסף, זוגיות, קריירה ודברים דומים, אז תחשבו טוב ושימו לב שמאחורי הדברים האלה נמצאים הדברים שבשורה הראשונה.

אז למה כולנו מחפשים את זה ומה אומרים המושגים האלה בכלל?
שלווה, היא תחושה של שקט פנימי, שאין לנו יותר מידי מחשבות ששולטות עלינו, שאין בנו סבל ואי שקט שנובעים מהמציאות שלנו.
מהו סבל? סבל זה החוסר רצון שלנו לקבל את המציאות כפי שהיא ואז אנחנו מענישים אותנו במוחנו על כך שהמצב איננו בשליטינו.
אושר, מה זה להיות מאושר? המילה אושר באה מהמילה אישור- שמאשרים אותי. רובינו מחפשים שאחרים יאשרו אותנו, שבעצם אנחנו מחפשים אישור פנימי לעצמנו.
ואהבה, מהי אהבה? אהבה במהותה זו אהבה ללא תנאי, לתת ולקבל אהבה רק על עצם קיומינו, ללא תנאים וללא שיפוטיות או ביקורת. אהבה היא פשוט אנרגיה של קבלה, צמיחה והכלה של אדם לחברו.

אז איך אנחנו מגיעים לזה?
מגיעים לזה על ידי כך שבודקים ורואים בתוכנו מה מונע מאיתנו להיות שלווים, מאושרים (על ידי עצמנו) ובאהבה ללא תנאי.
ולפי מה שנאמר מקודם, רק בתוכנו נמצאים הדפוסים שמונעים מאיתנו להרגיש את התחושות האלה ברגע הזה.
רק בתוכנו נמצאים האמונות שגורמות לנו להאמין שהאושר נמצא מחוצה לנו, ושלאהבה יש תנאים שאותם אנחנו מנסים למלא כל הזמן.


אז מה מונע מאיתנו להיות בתחושות האלה עכשיו?
האמונות שלנו.
לכולנו יש מערכת מאוד מסועפת של אמונות וכללים שרכשנו ולמדנו במשך החיים, אמונות שלקחנו כי חשבנו שהם יעזרו לנו לשרוד, ולפעמים שאנחנו חייבים בשביל לשרוד.

אני אסביר קצת על איך המוח שלנו עובד, כי המערכת השכלית שלנו מאוד פשוטה:
כאשר אנחנו נולדים אנחנו יוצאים מכמעט שנה של להיות בביטחון מוחלט ובחוסר דאגה מוחלטת לעולם שמתחיל באלימות, עם מכה לישבן, כריתת חבל הטבור, ונשימה ראשונה שמאוד כואבת.
אנחנו יוצאים משלווה מוחלטת למקום זר ולא שליו.
אחרי הלידה, אנחנו חסרי אונים לחלוטין, אנחנו תלויים לגמרי באחרים- במי שמגדל אותנו. והמנגנון הראשון שעובד אצלנו הוא- שאם לא ידאגו לנו- במגע, אוכל ומחסה, אנחנו נמות. פשוט נמות.
וזה המנגנון הבסיסי שקיים אצלנו. שאם לא יאהבו וידאגו לנו- נמות. (זה בגזע המוח).
ועם הזמן אנחנו גדלים, אך המנגנון הזה נשאר בנו כל עוד אנחנו תלויים באחרים להישרדות שלנו.
אנו מצפים שיאהבו אותנו ללא תנאי, אך זו לא המציאות.
מציבים לנו תנאים לאהבה, ולנו אין ברירה אלה לקבל אותם, כי הצורך הראשוני שלנו הוא לשרוד.
ואז המוח שלנו מתחיל ליצור קודים של תנאים לאהבה. תנאים להישרדות.
וזה בצורה מאוד פשוטה- ילד יושב ליד השולחן וכועס על משהו, ולהוריו יש קוד שאסור לכעוס ליד שולחן האוכל ושכעס זה דבר רע. אז כשהילד כועס, צועקים עליו- לך לחדר, אסור לכעוס. ואז המוח שלו מרגיש פחד, פחד קיומי על ההישרדות. ואז הוא מכניס קוד- לכעוס זה מסוכן. וזהו. אותו קוד נשאר במוח למשך כל החיים אם הוא לא ישנה אותו.
והמוח עוטף את הקוד הזה בהרבה סימני הזהרה שלא נתקרב למקום הזה בשום פנים ואופן- כי אם נעשה את זה- אז נמות (כך לפחות המוח מפרש זאת). ואז המוח בונה מערכת שלמה של תירוצים הגיוניים למה זה לא בסדר לכעוס, ולמה זה אשמתנו ולמה להמשיך להתנהג ככה מסיבות שיהיו הגיוניות לנו.
שימו לב למילים- הגיון = הגנה. אותם אותיות...

במשך החיים שלנו, יצרנו לעצמנו הרבה קודים שאומרים לנו איך לקבל אהבה ואיך להימנע מתחושה של חוסר אונים- חוסר אהבה. אך תמיד זכרו שהכל אשליה, המוח שלנו לא רואה את המציאות שלנו, הוא רואה את המציאות שהוא הקפיא במקומות שבהם הרגשנו חוסר אונים שנתפס למוחנו כאיום על חיינו.

למשל, קחו לדוגמא אדם שכל הזמן קורבן. אותו אדם חווה בילדותו קרירות, ויום אחד קרה לו משהו לא נעים, כמו תאונה, מחלה, הטרדה מינית, או כל דבר שנתפס אצל הוריו כחמור.
אותו ילד, למרות שהוא סבל פיזית, באותו זמן הרגיש צומת לב ואהבה חזקה מהאנשים סביבו, שזה משהו שחסר לו. ואז מוחו קישר את הסבל הפיזי לקבלת אהבה, ומאותו רגע נוצר חיבור בין להיות קורבן לקבלת אהבה.
ואותו ילד, שגדל המשיך בתת מודע ליצור מצבים שבהם הוא נפגע מתוך מקום של קבלת אהבה.
ואם תשאלו אותו על מצבים אלה, תמיד יהיה לו תירוץ הגיוני למה זה קרה. הוא לא יראה את הקורבנות שלו, הוא לא יראה את הקוד שמפעיל אותו, כי הוא מקבל אהבה- אז זה נכון בשביל המוח שלו.

ואותו דבר גם להיפך, לדוגמא- אותו ילד שכעס ולא קיבלו אותו עם הכעס, מוחו יצר קוד שאסור לכעוס. וכל פעם שאותו ילד, שכבר גדל לאדם, יגיע למצב שבו הוא אמור לכעוס, הוא ימצא אלף ואחת תירוצים הגיוניים למה לא לכעוס ולמה זה לא בסדר. כי אותו קוד נשמר כפי שהוא במוח, ונשאר עם אותם מנגנוני הגנה שיגנו על הקוד מלהיפרץ. ותנסו להגיד לאותו אדם – איך תרגיש אם תכעס, הוא יגיד שזה מאוד מפחיד אותו וזה לא הוא. ואם הוא בתהליך של מודעות- הוא יגיד שזה ממש פחד מוות בשבילו לכעוס.


אז מה אנחנו מבינים מזה?
שבתור ילדים חסרי אונים, מוחנו יצר קודים ברגעים שהוא חש מאוים על השרדותו. ועל אותם קודים יש מנגנוני הגנה שמונעים מהמודע שלנו להתקרב אליהם.

הדברים האלה הם נכונים לנו כאשר אנחנו ילדים חסרי אונים, כאשר אנחנו תלויים באחרים להשרדות שלנו.
אך בגיל מסוים אנחנו כבר לא זקוקים לאחרים להשרדות. אך אותם קודים נשארים עדיין במוחנו בתת מודע וגורמים לנו לא להיות אמיתיים.
ומה זה להיות אמיתי? זה להיות מי שאנחנו ללא קודים וללא תנאים.
אותם קודים הם תנאים לאהבה, תנאים שקיבלנו בלית ברירה בילדותינו. שעכשיו, כשאנחנו כבר לא תלויים באחרים, אנחנו יכולים לשחרר אותם ולהפסיק לעבוד על פיהם.

וכאן נכנס השיעור הראשון והכי חשוב- לקחת אחריות על החיים שלנו.
אנחנו חייבים להבין שהכל נמצא בתוכנו. ששום דבר לא תלוי באחרים וכל הקודים קיימים בתת מודע שלנו. והאחריות שלנו היא לקחת אחריות מלאה על החיים שלנו ועל מה שאנחנו מרגישים.

כל פעם שאנחנו עושים משהו שאנחנו לא בטוחים בו, שגורם לנו להתרחק מהשלווה ומאהבה אז אנחנו פועלים מהקודים של התת מודע.

כל פעם שאנחנו נפגעים ממישהו, אנחנו נפגעים כתוצאה מכך שהוא עשה משהו שסותר את הקוד שלנו וגורם לנו להרגיש חוסר אונים.

כל פעם שאנחנו כועסים על מישהו או משהו- אנחנו כועסים על כך שהוא לא מקיים את הקוד שקיים בנו וגורם לנו להרגיש חוסר אונים.

והאחריות שלנו היא לשים לב מתי זה קורה, ולזהות את הקוד שקיים בנו. זה הכל- לזהות מהוא הקוד שמפעיל אותנו. אפשר גם לקרוא לקוד – מסכה. מסכה שיש לנו שאמורה להגן עלינו מפני מוות, אך גורמת לנו להיות לא אמיתיים. וכשאנחנו לא אמיתיים ולא מכירים את עצמינו- אנחנו לא אוהבים את עצמינו, ולכן גם לא אוהבים אותנו. כשיש לנו מסיכה- אנחנו אולי אוהבים את המסכה. אבל לא את עצמינו האמיתיים בפנים. ורק כשנתחיל להוריד את המסכות שלנו נתחיל לגלות את השלווה האמיתית ונגלה את עצמנו ובכך נאשר ונאהב את עצמנו באמת.

אז האם אתם לוקחים אחריות מלאה על חייכם?

בואו נצהיר זאת. בואו ניצור התחייבות לעצמינו שאנחנו באמת לוקחים אחריות על חיינו בכל רגע ורגע.
תזכרו שזה תהליך, שזה משהו שלוקח זמן. שלא תוך יום נזכור כל פעם לעשות את זה, אבל עם הזמן זה ייטמע במודע שלנו ויכנס למערכת שלנו.

אז בואו נצהיר.
הצהרה היא להגיד את המשפט- "אני לוקח/ת אחריות מלאה על חיי", בקול גדול ומהלב. ואם אתם לא מסוגלים להגיד את זה, אז תגידו "אני מוכן להתחיל לקחת אחריות מלאה על חיי". אבל תגידו גם אם אתם מפחדים. כי זה משפיע. זה יראה לכם שאין לכם ממה לפחד.

אז ביחד בואו נצעק- " אני לוקח/ת אחריות מלאה על חיי "!!

כל הכבוד 

השלב הבא הוא לקחת מחברת, שהיא המחברת האישית שלכם. ולכתוב כל יום, לא משנה מתי, 21 פעמים את המשפט הזה- " אני לוקח/ת אחריות מלאה על חיי". ואם יש התנגדות מסוימת תכתבו אותה בדף ממול. תכתבו כל מה שעולה לכם בראש בזמן שאתם כותבים את המשפט הזה- אתם בעצם כותבים את הקודים שעולים בתת מודע שמעלים בכם פחד מלקחת אחריות.

תזכרו במשך השבוע פשוט לשים לב מתי אתם פועלים מקוד ומתי לא ואיך זה מרגיש לכם. פשוט תהיו במודעות לעצמכם ותזכירו לעצמם שאתם באחריות מלאה על החיים שלכם.
זה השיעור הראשון, השיעורים הבאים ילמדו איך לשחרר את הקודים האלה ואיך לפתח את ההערכה העצמית שלכם יותר כדי שתוכלו להוריד את המסכות מהר יותר.



באהבה
אריאל גלילי.