לידה שקטה / אובדן היריון

"לא קרה כלום, בסך הכל איבדת תינוק בן שלושה שבועות!
זה לא שהוא היה תינוק ממש, הוא היה פג, והוא גם לא היה ממש ילד, בסך הכל פג במשקל 670 גרם.
לא צריך לכאוב ולא צריך לבכות, הכל בסדר, לא קרה כלום!"

את המילים הקשות הללו אני אמרתי לעצמי במשך שנים. מאז הלידה השקטה הראשונה שלי בשנת 1995.
מאז הייתי בת 23 ואיבדתי את התינוק הראשון שלי ועד היותי בת 30 ואיבדתי את תינוקי השני, לא אפשרתי לעצמי לכאוב ולהתאבל.
ולא בכדי.

"אובדן ילד הוא נורא ויחד עם זאת אובדן ילד בסמוך להריון עשוי להיתפס על ידי החברה, דתית וחילונית כאחת, כאובדן שאינו אמיתי. משהו אמנם עצוב אך יש להתגבר עליו במהירות מאחר וזה לא אובדן "אמיתי" כי הילד לא "אמיתי".

התגלה שלחברה יש נטייה להפחית מחומרת השכול במקרים של לידת מת או מוות סמוך ללידה וההורים בדרך כלל לא זוכים בלגיטימציה ובהתייחסות הולמת להליכי האבל העוברים עליהם. נשים שחוו אבדן הריון או לידת מת מתמודדות עם אבדן שאין לו הכרה חברתית וממסדית והן נמצאות בקונפליקט יום יומי.
(אסנת בן ברוך, תיאוריות וקווים מנחים בהנחיית קבוצות קצרות מועד וממוקדות מטרה)

למעשה לא הספקתי להיות בהיריון. לא ממש.
בקושי 27 שבועות וכבר אשפוז, טיפול נמרץ, רעלת היריון, בצקת, לחץ דם, אי ספיקת כליות, ניתוח חירום, עובר שפתאום הוא תינוק, פגייה, סטריליזציה, משקל, נשימה, ריאות, מוות, שקט.
שלוש שנים לאחר מכן העזתי להיכנס להיריון שוב. לקיתי ברעלת היריון שוב.
תודה לאל הטוב, הפעם הצלחתי !
חולפות ארבע שנים ושוב אני מנסה היריון ושוב רעלת היריון ושוב לידה שקטה. שבוע 24. עובר. מוות. שקט.

8 שנים, שלושה הריונות, שלוש לידות, שני תינוקות מתים.
ילדה אחת נפלאה ונהדרת בריאה ושלמה עד 120 (בלי עין הרע).
ואני ? אצלי הכל בסדר... על פניו.
אני מתפקדת, אני מחייכת, אני נראית טוב, אני מרגישה טוב, אני משקרת. לכולם.
בראש ובראשונה משקרת לעצמי.
אצלי הכל בסדר.
אבל הענין הוא ש... לא. הכל ממש לא בסדר.
אני בורחת ומתחמקת.
חברה טובה בהיריון ? אני נעלמת.
נולד תינוק? אני לא הולכת.
רוצה לשחק עם התינוק? לא. לא יכולה. לא מרגישה טוב.
אני לא בסדר ואני בהכחשה מוחלטת.
ומסביב רק עוזרים לי להכחיש.
יהיה בסדר, תעשי עוד אחד, לא נורא, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות, את עוד צעירה, תראי שיהיו לך עוד הרבה ילדים, בלה בלה בלה.

אני כועסת, אני זועמת, אני כואבת, אני עצובה, אני מקנאה, אני מרגישה פגומה, אני מרגישה שאני לא אישה, אני מרגישה שאני לא יכולה. אבל הכל בפנים. לא יוצא החוצה.

הרי אפשר לחשוב מה קרה... בסך הכל איבדתי תינוק. שניים. מי סופר ? הרי זה מה שהיה צריך לקרות לא ?! נעשה עוד אחד !

מה שלומך? בסדר.
אז זהו, שעכשיו אני באמת בסדר. 15 שנה אחרי, 7 שנים אחרי, אני סופסוף באמת בסדר.

בשנת 2009 התחלתי ללמוד הנחיית קבוצות הוליסטית במכללת וינגייט.
בחרתי בלימודים הללו לאחר שנים שבהם אני מנחה מעגלי נשים ומסיבות וכל זאת מבלי ללמוד, מעצמי, ממי שאני וממה שאני יודעת. לימים התאהבתי בעבודה הקבוצתית וביקשתי לעצמי יותר אז הלכתי ללמוד.

אוקטובר 2009. שנה ראשונה, שיעור ראשון, שעה ראשונה ואני מרגישה את הקושי עולה בגרוני וחונק אותו, מתפשט בגופי ולופת את איבריי. רעלת היריון. אובדן. ניצן ז"ל.

שוב פעם זה עולה, שוב פעם הזיכרון, שוב פעם המחשבות.
מה עכשיו לעזאזל ?? למה זה לא נותן לי מנוח ??
למה? כי אף פעם לא נתתי לזה ריפוי.
עכשיו הגיע הזמן לריפוי. הגיע הזמן לתת לפצעים הללו טיפול של ממש. כדי שהם יוכלו להגליד, כדי שהם יפסיקו לדמם כל פעם מחדש.
וכך עשיתי. חוויתי את כל שלא חוויתי משנת 1995, נתתי ביטוי לכאב שלי, לאובדן שלי, לרגשות הקשים שלי. לכל הזעם, לכל הקינאה, לכל התחושה הנוראה שאני בעצם מרגישה לא אישה. הקאתי מעצמי את הכל עד תום, עד שובע. עד שהפצעים הגלידו לגמרי.
הקדשתי את השנתיים האחרונות ללימודים. לריפוי האישי שלי, לעצמי ולאחר מכן פתחתי קבוצת תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה

לאחר כל זאת אני יכולה להגיד היום שאני באמת ובתמים בסדר. אני שלמה.
"השקט שאחרי הסערה" קבוצת תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה / אובדן הריון.

כדי שאף אחת לא תישאר לבד בשקט הנורא.

אסנת בן ברוך
מנחת קבוצות ומעגלי נשים משנת 2003
עוסקת בייעוץ והכוונה רוחניים ומלווה תהליכים אישיים.
בוגרת המסלול להכשרת מנחי קבוצות בגישה ההוליסטית במכללת וינגייט