פרשת השבוע "פרשת ויקהל"

בס"ד
לעילוי נשמתו של אשר אנשל
בן יהודה והינדה ז"ל


פרשת ויקהל – פיקודי

פרשת השבוע נפתחת בהוראות לגבי שמירת השבת
(שמות פרק ל"ה פסוקים א'-ג')
" ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת."
שמירת השבת נותנת לבני האדם כלי לעיצוב החיים, להתנהגות חברתית, ומעבר מגשמיות לרוחניות, מעבודה לתורה.
מדוע איפה לא הסתפק הקדוש ברוך הוא בציווי "כל העשה בו מלאכה יומת" והוסיף "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת." האם הבערת אש לא נכללת במושג מלאכה.
(בפירוש רבנו בחיי) כתוב
"כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך לו "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחילה כל העושה בו מלאכה יומת , כלומר מלאכת המשכן"
שכן עם ישראל היה בעיצומו של בניית המשכן ואפילו שזו עבודת קודש ראשונה במעלה אין לעשותה בשבת.
עוד ממשיך הפירוש
ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" והוא כאילו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות, במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחילת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחילת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור
אבל האם הסיבה שלהלן מצדיקה את העובדה שהפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" הופיע בנפרד מאיסור עשית המלאכה ?
ובכן רבותי להבערת האש היו שתי משמעויות הראשונה היא המשמעות הגשמית והפיסית שאכן הבערת אש בשבת היא חלק מהמלאכות האסורות
והמשמעות השניה שפרשו חז"ל היא מלאכת ההבערה הרוחנית.
(כלי יקר שמות פרק ל"ה פסוק א') מסביר
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת שנרפים המה ממלאכה ויש לחוש ביותר אז לאש המחלוקת מתלקחת בתוך הדברים בטלים.
כלומר יש להישמר ביום השבת בו אנו לא עסוקים בדברי חול יום יומיים
לא להתווכח ולא לריב, מפני שכשאין תעסוקה וקצת משעמם עלולים ויכוחים שוליים לעלות לטונים גבוהים.
האדם הממוצע מתרגז בקלות והוא אינו מסוגל לשלוט בכעסו, ישנם אנשים שמתרגזים מהר ונרגעים מהר, וישנם אנשים שריב קטן יכול להתפתח אצלם למלחמת גוג ומגוג, ולגרום לתוצאות הרות אסון בלתי הפיכות.
חז"ל שהטיבו להבין את בעיית הכעס הקדישו הרבה מחשבה ופרשנות לבעיה. הם טענו שהכעס בדרך כלל אינו פותר בעיות, ולכן הוא מיוחס לכסילים.
בקוהלת (פרק ז' פסוק ט')
"אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח"
לפסוק הנ"ל ישנם הרבה חיזוקים במקורות וגם מנהיגים גדולים שלא השכילו לשלוט בכעסם עשו טעויות.
במדרש רבה (על שמות פרשה ט') כתוב
ויחזק לב פרעה ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה כועס הוא, לבו של זה נעשה כבד הוא אינו מבין הוא כסיל.
ובמה מייסרים את הכסיל במטה שנאמר
"שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים" (משלי פרק כ"ו ג')
ואכן משה ייסר פרעה במטה שנאמר והמטה אשר נהפך לנחש.

אך גם משה נתן לכעס לשלוט בו דבר שעלה לו בכניסתו לא"י.
כשהקב"ה אומר למשה דבר אל הסלע, הוא מכה אותו
(במדבר פרק כ' פסוקים י"א-י"ב)
"וירם משה את ידו ויך את הסלע פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם, ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.
כפי שרואים אנו יש לשלוט על הכעס ושלמה המלך התייחס לעניין ואמר
"מענה רך ישיב חמה".(משלי פרק ט"ו פסוק א')
רבינו בחיי מסביר
שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה , שעל האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס.

עוד רבות נכתב בספרות התלמודית על הכעס והחימה וברצוני להזכיר שתים מהכתובים הנ"ל.
במסילת ישרים (פרק י"א בפירטי מידת הנקיות) כתוב
"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"
ובמאירי (מסכת אבות פרק ב' משנה י"ד) כתוב
"כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו"

לכן ידידים יקרים אל תמהרו להתרגז במיוחד לא ביום השבת