זאת ילדותי השניה

הילדים שלנו.
עד כמה הם מזכירים לנו את עצמינו?
ילד הוא מראה. הוא מראה של הפוטנציאל שהיה טמון בנו כילדים ולא מומש. הוא מראה של היכולות שלנו. הוא מראה של ההתנהגויות שלנו, והוא גם מראה של כל הדברים שקיימים בנו והדחקנו.
"אפקט המראה" הזה, כפי שאני קוראת לו, הוא מולד וגם נרכש.
ילד נולד עם 100% פוטנציאל. כיצד ימומש הפוטנציאל הזה, מה יועצם ומה יוחלש, מה יחוזק ומה יודחק תלוי בסביבה ההתפתחותית שלו, ובעיקר בנו ההורים.
כאנשים, אנחנו מתמודדים כל יום עם העוצמות, ובעיקר עם החולשות שלנו.
החולשות שלנו, הפחדים שלנו וההדחקות שלנו, משתקפים בקשר לנו עם הילד.
כשאנחנו מגדלים ילד, אנחנו חוזרים לגדל את עצמינו. אנחנו חוזרים להתמודדות עם הדברים שהדחקנו.
גידול ילדים, אם נבחר, יכול להיות דרך מדהימה בשבילנו להתפתח ולצמוח להיות אנשים יותר מלאים.
במפגש השני של הסדנא: "הורות מודעת", נעשית עבודה על נושא "הילד הפנימי".
הילד הפנימי שבתוכנו, על פי רוב, הוא אותו ילד פגוע שלא קיבל בילדותו את החיזוקים הנדרשים כדי להרגיש שהוא יישות נפרדת וייחודית.

הסתכלו רגע על חייכם. על הקשר שלכם עם ילדכם.
איפה הכי קשה לכם עם ילדכם?
הילד דורש עצמאות?
הילד "מתבכיין"?
הילד שוגה בחלומות (הזיות, משאלות לב לא הגיוניות וכו')?
הילד רגיש מדי?

אני יוצאת קיבוץ. בקיבוץ שלי, היחס של האנשים אליך כילד, נקבע לפי היחס של האנשים אל הוריך. "ניבוי" ההתנהגות שלך נעשה, לא לפי מי שאתה, או מי שאתה באמת יכול להיות (מהות הפוטנציאל), אלא לפי מה שהאנשים חושבים על הוריך. לעולם לא הייתי מצליחה להיות מי שאני היום, אם הורי ואני לא היינו עוזבים את הקיבוץ.
כשהילד שלי נולד, כל "ניבוי", גם אם היה ברוח טובה, הכניס אותי למגננה וללחץ, ותגובתי האוטומטית הייתה "אל תכתיבו לילד מה הוא יהיה". התנהגות זו של הסביבה שלי, עוררה, באופן לא מודע, את הילדה הפגועה שבתוכי. אותה ילדה, שלא אפשרו לה להיות מי שהיא.
לקח לי הרבה זמן לצאת מהלחץ הזה, ולהבין שבכך שמאוד חשוב לי שלא יהיה סטיגמות סביב הבן שלי, לטוב ולרע, אני בעצמי פועלת על פי אותו הדפוס שממנו אני רוצה להימנע, ושאותו לא רציתי להנחיל לילדי.

אז מי הוא אותו ילד שבתוכנו?
זהו ילד רגיש עד לאין שיעור. הוא שם לב לנויאנסינים אשר אנחנו, באופן מודע לא שמים לב אליהם.
ומבלי שנשים לב, אנחנו מאפשרים לו להשפיע על חיינו.
מיהו אותו ילד?
הילד הזה הוא אנחנו.
הילד הזה הוא התמצית של כל הפחדים שלנו בילדות. כל הכישלונות לכאורה שחווינו, כל התסכולים, כל האשמות וכל אי ההצלחות שלנו.
הילד הזה הוא גם האהבה שבתוכנו. הוא היכולת לתת באופן מלא את מלוא האהבה.
הילד הזה הוא אנחנו.

למה כהורים, אנחנו צריכים להקדיש תשומת לב לילד שבתוכנו?
הילד הזה מכתיב לנו הרבה מההתנהגויות שלנו, גם בתקשורת לשנו עם הסביבה וגם ובעיקר, בתקשורת עם הילד הממשי שלנו, אשר בעצם היותו ילדנו, משקף לנו את עצמנו.
פעמים רבות הוא גורם לנו לפעול, בתקשורת שלנו עם הילדים שלנו, מתוך הפגיעות שלנו, ולא מתוך הצרכים האמיתיים של הילדים שלנו.
הוא גורם לנו, באופן לא מודע, לפעול מבלי לראות את הילד האמיתי שממולנו.

באחת ההרצאות שהעברתי השתתפה בחורה מקסימה, אשר סובלת מהיפוטוניה (מתח שרירים נמוך) ורגישות יתר. ילדתה הקטנה גם כן סובלת מהיפוטוניה ורגישות יתר. הילדות של אותה בחורה לא הייתה קלה, בגלל דברים אלו, והיא סבלה הרבה חוסר הבנה וקושי אל מול הסביבה שלה ואל מול הוריה. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תעשה לביתה את מה שעשו לה. היא אכן לא האמא שהייתה לה. אך במקום לראות את ביתה כישות נפרדת, בעלת צרכים ורצונות הייחודיים לה, היא רואה את פוטנציאל הפגיעות שלה, וכיצד עליה לשמור על ביתה מכל משמר, שלא תחווה את הקשיים, שהיא כילדה חוותה.
ילדנו יחוו קשיים. אם נרצה בזה או לא. כדי שיוכלו לחיות חיים טובים מאיתנו, עליהם לחוות את הקשיים שלהם ולא את הקשיים שלנו.
לסיכום, בחרתי להביא ציטוט מתוך ספרם של ד"ר דניאל ג'. סיגל ומרי הארצל: "הורות- מן השורש אל הלבלוב"(הוצאת אחיאסף, 2004): "במצבים מסוימים, אנחנו עלולים להיות מוצפים במנגנוני הגנה ישנים, שהופכים חוויות של ילדינו לבלתי נסבלות בשבילנו. כאשר חיי ילדינו מעוררים אצלנו רגש בלתי נסבל, אי היכולת שלנו להיות מודעים לרגש זה באופן הכרתי ולהבינו בחיינו שלנו, חושפת אותנו לסיכון שלא נוכל לסבול אותו גם אצל ילדינו. חוסר סובלנות זה עלול ללבוש צורה של עיוורון או התעלמות, כאשר מדובר ברגשות של ילדינו, והדבר גורם להם לתחושה לא מציאותית ומנתק אותם מהרגשות שלהם עצמם. אפשרות אחרת היא, שחוסר סובלנות שלנו יוביל לפעולה אסרטיבית יותר, כגון רגזנות או תוקפנות ישירה, גם אם לא מתוך כוונה מודעת, במצב של פגיעות וחוסר אונים של ילדינו. כך הילדים התמימים הופכים למטרה לתגובות העוינות ואלה נארגות בתחושת הזהות הפנימית שלהם ופוגעות ישירות ביכולתם לגלות סובלנות כלפי אותם רגשות המקננים בתוכם."
"כאשר הורים אינם נוטלים אחריות על הבעיות הלא פתורות של חייהם, הם מחמיצים הזדמנות לא רק להפוך להורים טובים יותר, אלא גם להמשיך בהתפתחות שלהם עצמם כבני אדם."