הודיה לתחושת השובע - תקשור מאת אליהו הנביא

רבים יעידו שתחושת הרעב קיימת אצלם כל הזמן. גם אחרי ארוחה ענקית ומפוצצת שהבטן כבר כואבת ותחושת הכבדות בשטח, עדיין הרעב קיים. קינוח תמיד נראה שם נדרש או אפילו פרי קטן. המלחמה האינסופית עם המחשבה על הרעב הבא ותאוות ה"עיניים הגדולות" יוצרות אצלנו אכילה כפייתית. מומחים רבים מדברים על שיטות להשגת תחושת השובע, גם חכמי היהדות דיברו על השגת תחושת השובע. לפי הרמב"ם, אנו אמורים לאכול במשך זמן של 20 דקות, ויש חכמים המגדירים כמה פעמים אמורים ללעוס את האוכל בכל ביס, וכמה לעיסות בכל צד. אנשי הרפואה מסבירים שאנו לא מקדישים לאכילה תשומת, היא נעשית משולבת עם עשייה אחרת בד"כ מול טלוויזיה, מסך המחשב או בדיבור, הגוף עסוק בעיסוקים אחרים, מכך יוצא שאנו מזדרזים באכילה מהירה או "מפספסים" את תחושת השובע, ממש בדומה לרגע שבו עוברים את סף העייפות ומרגישים שלא יכולים לישון. היהדות דיברה על כך משסיים מזונו. חכמי הדת יצרו לנו את ברכת המזון שבה אנו מודים לאלוהים שזן ומזין. האמת היא שאקט ההודיה אינו רק טקס דתי אלא יש בו גם פעולה אנרגטית. אם נקרא היטב את הנכתב בברכת המזון, נראה שההודיה אינה רק לאלוהים, אלא גם לנו. מה גם, שלעולם לא הסבירו לנו את חשיבות ההודיה מעבר לכך שזהו אקט דתי. אנרגית ההודיה למזון יוצרת אצלנו תחושת שבע. כאשר אנו בהודיה על המזון שאכלנו, למעשה מאותתים לגופנו שהסתיים זמן האכילה ויכול הוא לפנות לעשייה אחרת., הודיה על המזון אינה מחויבת בטקסט הדתי, היא יכולה להיות גם טקסט משל עצמנו. משסיימנו לאכול, ואין הודיה, מתעוררת תחושת רעב חדשה, בין אם זה למתוק או מלוח, שגם לאחריהם אצל אחדים היא מתגברת . כך נוצרת לה אכילה שמעבר לשובע ושלאחריה נוצרים להם העודפים. משנאמרת ההודיה, נוצרת תחושת השובע, הגוף משנה את פעולתו לעיבוד המזון ולא לקליטתו. לפי חוקי הפיזיקה אנרגיה מטבעה נמצאת בתנועה מתמדת, היא אינה נעלמת אלא יכולה לשנות את מצב צבירתה, כמו מקרח למים ולאדים. תחושת הרעב היא אנרגיה לכל דבר, ולכן נמשכת בצורות שונות, כך ברעב, הגוף לא יודע לנתב את הרעב, ולמרות שאכלנו אנחנו לא שבעים, הגוף יצירתי מאוד, ויוצר אצלנו דחף חדש כמו למשהו מתוק אחרי האוכל. לשם כך עלינו לתעל אותה לכיוון אחר ע"י הודיה. הגוף אינו מכונה סטטית ומותנה להרגלים שהכתבנו לו. רובנו לימדנו את גופנו, שתחושת השובע, באה לרוב עם תחושת ה"בטן המפוצצת" ויש כאלו שגם שם זה לא מסתיים. עלינו להרגיל את הגוף לאנרגיה חדשה ע"מ שהוא בעצמו לא יתעלם מההודיה. אין יהיה מדויק לקורא להודיה התניה לגוף כיוון שנוצרת שם פעולה אנרגטית שמשפיעה על הגוף. עלינו לאמן את הגוף בכדי שיסכים לקבל האנרגיה הזו ולהשתמש בו. אנרגיה זו מופעלת מתוך הגוף ולא מחוצה לה, ואף עוזרת לו בתהליך העיכול עצמו. למתמידים מבניכם תוכלו להיווכח בשינויים שגופכם עובר ע"י השימוש בהודיה, כגון חילוף חומרים גבוה יותר, תחושת שובע ממנות קטנות יותר של אוכל. אנו יודעים שהגוף יודע בדיוק את כמות המזון שהוא צריך מבלי "שנדחוף" לו יותר. עם הזמן והרגלים שיצרנו לגופנו כפינו עליו שכחה, ומאחר וישנו שיתוף פעולה מתמיד בינינו לגופנו, הוא מתאים את עצמו לשינויים שלמעשה נגד טבעו. הודיה מעוררת את הגוף לפעולתו הטבעית עד לאיזונו הטבעי. ברמה הרוחנית, הודיה על המזון שנכנס לגופנו הוא רגע של מודעות עצמית, בה המודה עוצר את חייו לרגע, ומתבונן על האוכל שאכל בין אם באמירה ובין אם בשתיקה רגעית, שלאחריו הגוף כחלק מכל המערכות האנרגטיות של האדם מקבל את הקריאה שמה שאכלנו היה נכון בעבורנו, שההודיה בעצמה מתקפת את האכילה. אז יודע הגוף לשלוח קריאה אנרגטית לכל התאים בגופנו, ומעורר את המערכות הנכונות וכאישור חוזר מעורר בנו את תחושת השובע. ומנקודת מבט רוחנית זו, מודעים רוחו וגופו של האדם אחד לשני, ופועלים יחד בהרמוניה כאחד. ומתוך נקודת מבט זו, ניתן להבין מדוע רואה היהדות באכילה שיש בה חובת ברכה, שפועלים כאחד ולא כנפרדים, והופך לאירוע קדוש, שבכל רגע של מודעות עצמית יש קדושה, שמהודיה לעצמנו בה מתאחדים לרגע הגוף והרוח, מודים אנו גם לאלוהים, ומתאחדים איתו ברוח לרגע נוסף והרי זמן האכילה דורש לרגע תשומת לב מאיתנו, התבוננות פנימה שגם אם נעשה אפילו לרגע קטן, הופך לקודש הקודשים