האמונה בעצמנו

קחו לדוגמא את האנשים המאמינים באלוקים, כאמור זהו סוג של חשיבה הקשורה לאמונה, כיצד הם משוללי דאגות לכאורה, הם שמים את מבטחם באלוקים ומסירים את הדאגות מליבם, הם יודעים לדוגמא כי פרנסתם מצויה בידי שמיים, כלומר גם אם לא יעבדו בחיים, הם וילדיהם בסופו של דבר לא ירעבו ללחם, מישהו כבר ידאג לכל מחסורם בין אם יותר או פחות, (כמובן שיותר או פחות תלוי בהרכב הקואליציה). הם אמנם יודעים כי המן לא יצנח עליהם שוב מהשמיים, כמו שכתוב בכתובים כאשר היינו במדבר, אך הם גם יודעים כי אלוקים לא יזניח אותם. שימו לב כאשר אתם מדברים עם אנשים דתיים כל משפט שלהם מתחיל ומסתיים במילים "בעזרת השם", כלומר הם מודעים כל העת לעובדה שכל פעולה שלהם תלויה בעזרתו, אם כן מה הטוב שבדבר? כפי שכל הצלחה שלהם תלויה בו, כך גם כל כשלון תלוי בו, כלומר אם הצליחו, הרי שהדבר בעזרתו, באם נכשלו הכישלון לא נובע מהם, אלא מחוסר רצונו של הקב"ה לעזור להם במקרה זה, על כן נכשלו. כלומר מפח נפש כתוצאה מכישלון עצמי כמעט ולא קיים אצלם, כי הכישלון מקורו בחוסר רצון הבורא ומכאן, שהוא "האשם", כי לא הגיע לי לקבל...אולם לא האדם עצמו אשם באופן ישיר בכישלון. מאידך, מאחר ובכל דבר הוא עוזר, כפי שמתבקש מהאמרה השגורה בפיהם: "בעזרת השם", הרי שהאמונה בהצלחה היא מלכתחילה גדולה יותר, היא לא כמו אדם פרטי הרוצה להצליח בדבר מה ופועל לבדו להצלחה, אלא כאן מצטרף כוח הכל יכול, על כן סיכויי ההצלחה הם כמעט וודאיים. כלומר, האמונה והמחשבה נותנים להם כוח, בסופו של דבר הם אכן מצליחים.

לעומתם ראו את האחרים, היודעים כי ללא עבודה לא תהיה פרנסה, הם לא יקבלו מאומה לדעתם ללא עבודה, על כן הם ראשית דואגים לפרנסתם כאמירה המפורסמת "אם אין אני לי מי לי". הם בלית ברירה טרודים מרבית חייהם בדאגות כלכליות, הם גם משדרים את הדאגה הגורמת למציאות חייהם להתממש, הפחדים שלהם מפני פיטורין גורמים להם להיות בין רשימת המפוטרים, הדאגנות המופרזת ממעמדם בעבודה, כמו גם ממלחמת הכיסאות, גורמת להם לעיתים רבות ללחצים בחזה, ללחץ דם גבוה, התקפי לב, ומחלות ממחלות שונות.

מאידך, אילו הם היו רגועים יותר, עוסקים פחות במניפולציות שליליות בעבודה, משתדלים מתוך עניין להשקיע בעבודה, הרי שמקום העבודה היה חביב עליהם, הם היו קמים כל בוקר ליום חדש יפה, היו שמחים ללכת לעבודה ולא חשים את העבודה כעול קשה ומייגע. בעקבות תחושתם זאת הם קמים עייפים, ללא כל חשק, משחזרים במוחם את התסכולים והעצבים הצפויים להם בעבודה, לרבות הריבים והאינטריגות הקטנות ביניהם לבין הבוס שלהם בעבודה. תוך כדי מחשבות הם חשים כיצד הם נעשים מתוחים, החיוך נעלם כלא היה, הגוף נעשה דרוך רק לאור הזיכרון והמחשבה על הצפוי להם בעוד מספר שעות. הם נעשים כבר עצבנים כלפי הסובבים אותם בשעת בוקר, אותם אלו אשר היו אמורים להיות אהובים עליהם. ראו, זיכרונות הלילה והרוגע נעלמו לחלוטין ומתחיל יום חדש רגיל ומעצבן. האם באמת היה להם לילה רגוע ושליו? בדרך כלל לא, כי הדאגנות והמצבים הנפשיים אינם מניחים לנו גם בלילות, אנו סובלים פעמים רבות מנדודי שינה, אנו חולמים על כל מיני סיטואציות, חלקן טובות, אחרות מפחידות ורעות. לעיתים אנו זוכרים חלק מהחלומות שלנו, כאשר את מרביתם איננו זוכרים כלל (הרחבה בנושא החלומות וכיצד לזכור ראו בספרי "משמעות החלום ופירושו"). כלומר, נושא החלומות לדעתי גם הוא בעל משקל רב מאוד, מאחר ואנו מצויים ומבלים בו לפחות כרבע מחיינו בממוצע, כלומר הזמן בו אנו באמת יכולים להיות מחוברים לעצמנו, הוא הזמן בין ההליכה לישון לבין ההירדמות, ובין ההתעוררות לבין הקימה בבוקר מהמיטה. אלו השעות בהן אנו עשויים לעסוק בחשיבה נקיה, יתר שעות היום אנו לרוב טרודים בכל הקשור לחיי היומיום. דהיינו: הזמן האמיתי בו אנו מחוברים לעצמנו הן אותן שעות בהן אנו מבלים לבד עם עצמנו. אלו הן השעות בהן יש לנו את היכולת הטובה ביותר להיות מושפעים ולהשפיע על עצמנו, אולם למה הכוונה להיות מושפעים ואו להשפיע על עצמנו? אלו כמובן המחשבות, הכוונות והאמונות.