המחשבות והכוונות

כפי שציינתי קודם, למחשבה ולכוונה יש כוחות רבים, כשם שהדבר פועל על אחרים כך גם הדבר פועל על גופנו.

להיות מושפעים ולהשפיע, הוא פועל יוצא של שידור וקליטה אל ומתוך התת מודע שלנו, נניח לרגע שאנו מאמינים באופן מוחלט וללא סייג כי אנו לא ביצענו שום מעשה, בו מאשימים אותנו ואנו כרגע נבדקים במכונת הפוליגרף על מעשה שלא ביצענו המיוחס לנו, אנו נשדר לגופנו כי לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו באופן כזה, שהמכשיר המתוכנן למדוד את מוליכות העור, את השינוי בדופק שלנו, את לחץ הדם ואת כל המרכיבים האחרים, יקבל את התוצאה שמפעיל המכשיר ידע כי האדם שלפניו לא משקר.

לעומת זאת, נניח שאנו לא ביצענו את המעשה המיוחס לנו, אך אנו חשים שאנו אשמים במה שקרה, על אף שלא ביצענו בפועל את המעשה, הרי שבמקרה כזה יקשה יותר על מפעיל המכשיר לקבל תוצאה חד משמעית כי לא ביצענו את המעשה, (מכאן גם ההסתייגות לקבל את מכשיר הפוליגרף כראיה בבתי משפט). כלומר, המחשבות שלנו, האמונות שלנו משפיעות באופן מיידי על הגוף שלנו. מכאן שאנו מושפעים כל העת מהמחשבות שלנו, ומהאמונות שלנו. אנו מושפעים כל העת מהסובב אותנו, מדיעות של אנשים שונים אותם אנו שומעים, מהפחדים שלנו, מהניסיון שלנו בין המודע ללא מודע, ובכלל מכל המתרחש סביבנו. אנו לא חיים בבועה שאינה חדירה, על כן הידע שלנו בדבר עובדות רבות משפיע עלינו, כגון נושא ההזדקנות, הפחד מפניו כאשר אנו מתבגרים, הפחד מהיציאה לפנסיה, העובדה שכאשר אדם יוצא לפנסיה מבחינתו במקרים רבים היא מעבר מאדם מבוגר לאדם זקן, לאדם שלחברה כבר אין בו צורך, יש החשים כי הם מהווים נטל על החברה, משפחה, סובבים אותם וכו'. המחשבות הללו הן מושפעות ומשפיעות על גופם, על תפקודם, על הרגשתם. פתאום הם בין לילה הפכו לזקנים. הם משדרים זאת בדבריהם "אני פנסיונר", "אני גמלאי", כלומר יצאתי ממעגל העבודה הפרודוקטיבי, כיום אני לא פרודוקטיבי. אני לא עושה כלום, אני מתקיים מקצבה אותה אני מקבל...

המחקר מלמד כי אנשים היוצאים לפנסיה, היוצאים ממעגל העבודה, חשים הערכה עצמית נמוכה, חיים במקרים רבים בתחושת דכדוך עד לכדי דיכאון. הם מתחילים לאבד את הזיכרון אט אט, מאחר וחשים כי אין להם עוד צורך בו. שהרי מבחינה נוירולוגית אין כל סיבה מדוע הזיכרון ירד עם היציאה לפנסיה, פשוט במקרים רבים גם הוא יוצא "לחופשה ארוכה ללא תשלום".

מאידך, אנשים היוצאים לפנסיה ואשר שמחים לצאת, משום תוכניות רבות שהכינו מבעוד מועד, המקבלים את היציאה לפנסיה בזרועות פתוחות, ירגישו כי הם נמצאים בירח דבש שני, יחושו מצוין, יחייכו, יחושו בגאווה על כך שהם סיימו ותרמו את חלקם לחברה במעגל העבודה, ועתה הם יוצאים בזכות לפנסיה, המגיעה להם על פי חוק. הם יחושו מצוין, לעיתים אף יחליטו לנצל את זמנם הפנוי ללימודים ולהעשרה רוחנית. הם יהיו הראשונים במסלולי הלימודים השונים שיחפצו, הזיכרון שלהם לא ייחלש כלל, נהפוך הוא, הוא אפילו יתעצם, משום הצורך שלהם בלזכור יותר פרטים חשובים ומעניינים לעומת התקופה הקודמת בה עבדו.

הם יקומו בבוקר מלאי מרץ, בתחושה של איזה כייף היום, איזה בוקר נפלא, גם אם הוא קצת סגרירי ומעונן. הם יחושו כיצד המרץ והנעורים הנפשיים חוזרים אליהם. פתאום הם יגלו שיש גם נשים או גברים מעניינים. הם לא יבינו כלל, כיצד יתכן שחברם לעבודה נמצא בדיכאון משום שיצא לפנסיה. הרי ליציאה לפנסיה הם כל כך חיכו...

כלומר, אם ניצור מודעות חיובית חדשה, הרי שהגוף יגיב בהתאם על ידי יצירה והתמרת אנרגיה שנשדר, לחומרים כימיים וביולוגים אותם הגוף מבין ולפיהן פועל.

כאשר גם השינוי הקל ביותר במודעות, גורם לייצור אנרגיה ולשינוי המידע עד כדי יצירת דפוסים חדשים.

קיום ההרגלים הישנים וההרסניים, מקורו לדעתי, בעיקר בשל מודעות מותנית. במודעות המותנית כוונתי היא לעובדה, כי מיום שהתחלנו להבין מה קורה סביבנו, אנו חשופים כל העת לסובב אותנו, אנו מושפעים מהאנשים סביבנו, מהפרסומות של מה טוב ומה רע, אנו שומעים ולומדים כי ההזדקנות היא דבר שבא תמיד עם הגיל, אנו לומדים כי עם הגיל באה הזקנה, עמה בא השכחה, הסניליות, חוסר יכולת לתפקד ומחלות נוספות ואחרות, אנו לומדים כי הגיל "עושה את שלו"... משום כך, מודעות מותנית היא מלה נרדפת לגסיסה איטית.

מצד שני, על ידי הגברת המודעות, הבאתה להתמקדות חדשה ופריצת הדפוסים הישנים, אפשר לשנות את ההזדקנות. דוגמה מבריקה לכך הביאו הפסיכולוגית אלן לאנגר ועמיתיה מהרו וארד, שהצליחו לשנות ביעילות את גילם הביולוגי של כמה גברים זקנים, על ידי שינוי במודעות שלהם. הנבדקים בניסוי, שנערך ב- 1979, כולם בני 75 או למעלה מזה ובמצב בריאות טוב, נתבקשו לצאת לשבוע של מנוחה במלון מחוץ לעיר. נאמר להם מלכתחילה, שיצטרכו לעבור סידרה של בדיקות גופניות ומנטאליות, אבל נוסף על כך הוטל עליהם איסור בלתי רגיל: הם לא הורשו להביא אתם עיתונים, כתבי עת, ספרים או תמונות של בני משפחה, שראו אור אחרי שנת 1959.

מטרת הבקשה המוזרה הזו נתבררה להם כשהגיעו- המלון נערך לשחזר את החיים כפי שהיו 20 שנה קודם לכן. במקום כתבי עת משנת 1979 היו על שולחנות הקריאה גיליונות של "לייף" ו"סאטרדי איבנינג פוסט" מ- 1959. המוסיקה היחידה שהושמעה היתה בת 20, ובהתאם, נתבקשו כל הגברים להתנהג כאילו השנה היא 1959. כל השיחות היו אמורות להתייחס לאירועים ולאנשים של אותה שנה. כל פרט באותו שבוע מחוץ לעיר כוון כך, שכל אדם ירגיש, ייראה, ידבר ויתנהג כאילו הוא בשנות ה- 50 לחייו.

במהלך השבוע הזה, ערכו לאנגר וצוותה מדידות של גילם הביולוגי של האנשים. הגרונטולוגים טרם הצליחו לקבוע אמות מידה מדויקות להגדרת הגיל הביולוגי, לכל נבדק הוכן פרופיל כללי שבו השתמשו באמות מידה של כוח פיסי, יציבה, תפישה, הכרה, זיכרון קצר טווח, סף שמיעה, ראייה וטעם.

הצוות מהרו וארד רצה לשנות את ההקשר, שבו ראו את עצמם אותם אנשים. הנחת הניסוי שלהם היתה, שראיית עצמך כזקן או צעיר משפיעה ישירות על תהליך ההזדקנות עצמו. כדי שהנבדקים יוכלו לחזור לשנת 1959, נתנו להם הבוחנים כרטיסי זיהוי נושאי תמונות מלפני 20 שנה, והקבוצה למדה לזהות זה את זה בעזרת התמונות ולא על פי ההופעה בהווה. הורו להם לדבר אך ורק בזמן הווה על 1959("מעניין אם הנשיא אייזנהאור ילך עם ניקסון לבחירות הבאות.") גם אל הנשים והילדים התייחסו כאילו הם צעירים יותר ב- 20 שנה. אף על פי שרוב הגברים פרשו כבר מעבודתם, הם דיברו על הקריירה שלהם כאילו היא עדיין נמשכת במלוא הקיטור.

תוצאות ההתחזות הזו היו מרשימות. בהשוואה לקבוצת ביקורת, שיצאה גם היא לנופש אבל המשיכה לחיות בעולם של 1979, אצל קבוצת ה"מתחזים" השתפרו הזיכרון וזריזות הידיים. הם היו פעילים ועצמאיים יותר בעניינים כמו הגשה עצמית של המזון בארוחות וניקוי החדרים, והתנהגו כבני 55 ולא כבני 75 (כמה מהם כבר היו תלויים בבני משפחה צעירים שביצעו משימות יומיומיות בשבילם).

השינוי המרשים ביותר היה קשור להיבטי הזקנה, שנחשבו בלתי הפיכים. שופטים בלתי תלויים, שנתבקשו לבדוק תמונות של הגברים לפני ואחרי הניסוי, גילו שפניהם נראו צעירות יותר בשלוש שנים בממוצע. מדידות של אורך האצבעות, שנוטות להתקצר עם הגיל, הצביעו על כך שאצבעותיהם התארכו. מפרקים קשוחים נעשו גמישים, היציבה נעשתה זקופה כמו בשנים הקודמות. כוח השרירים, כפי שנמדד בלחיצת יד, השתפר, וכמוהו השתפרו גם הראייה והשמיעה. גם אצל קבוצת הביקורת התגלו כמה שיפורים (לאנגר הסבירה שעקב הנסיעה והטיפול המיוחד, הרגישו גם הם צעירים יותר). אבל קבוצת הביקורת נפלה מקבוצת הניסוי בהרבה תחומים, כמו זריזות ידיים ואורך האצבעות. האינטליגנציה נחשבת לדבר קבוע אצל בוגרים, ובכל זאת אצל מחצית מקבוצת הניסוי נרשמה עלייה באינטליגנציה בחמשת הימים שבהם חזרו לשנת 1959, ואילו אצל רבע מחברי קבוצת הביקורת הצביעו התוצאות על ירידה במנת המשכל.

מחקרה של הפרופסור לאנגר היה ציון דרך שהוכיח כי אותם סימני הזדקנות, בלתי הפיכים כביכול, יכולים להשתנות באמצעות התערבות פסיכולוגית. היא ייחסה את ההצלחה הזו לשלשה גורמים: 1) האנשים נתבקשו להתנהג כאילו הם צעירים יותר. 2) הם טופלו כאילו הם אינטליגנטים ועצמאיים כאנשים צעירים (בניגוד לצורה שבה התייחסו אליהם בבית, בדרך כלל. לדוגמה, התייחסו לדעותיהם בכבוד והקשיבו להן.) 3) הם נתבקשו למלא הוראות מסובכות בעניין השגרה היומית שלהם.

מכיוון ששלושת הגורמים חופפים זה את זה, לא היתה לאנגר בטוחה בסופו של דבר איזה מהם הוא החשוב ביותר. היא שיערה שהיפוך דומה של תהליך ההזדקנות היה יכול לקרות אילו ניתן לנבדקים לבצע תפקיד מסובך, כמו למשל לחבר אופרה, מטלה שוורדי הציב לעצמו בשנות ה-70 המאוחרות לחייו.

הזמן הוא דבר אובייקטיבי, אבל הגוף מגיב, בעצם, על זמן סובייקטיבי, כפי שהוא נרשם בזיכרון וברגשות הפנימיים. לאנגר אפשרה לאנשים האלה להיות תיירים בזמן הפנימי. הם נסעו 20 שנה אחורה מבחינה פסיכולוגית, וגופם הלך אחריהם.

ניתן לראות זאת גם בחיי היומיום באופנים שונים, כאשר אנו מתלבשים ויוצאים לעבודה, מרבית האנשים בגילאי 40 פלוס, מתלבשים בהתאם לגילם הכרונולוגי, הם ילבשו מכנסים התואמים את גילם, הם לא ילכו עם ג'ינס וחולצת טריקו לעבודה, אחרת בת הזוג / האימא תעיר להם מיד "משה איך אתה מתלבש, אתה כבר לא בחור בן שמונה עשרה". כמו כן ההליכה לעבודה לרוב מלווה באיטיות, בחוסר חשק הגורם למין אפטיות, הגב קצת נעשה שפוף, האנרגיה קצת ירודה... אולם כאשר אנו הולכים למסיבת מחזור של הכיתה, אשר כבר שנים רבות שלא התראינו עם החברים מהעבר, פתאום כולם נעשים "פנתרים", הגב מתיישר, הזריזות שלנו חוזרת לעצמה, אנו נעשים חסרי סבלנות כמו בנערותנו, פתאום אנו מלאי מרץ חשק ובטחון.

בפועל מה בסך הכל קרה? אנו למעשה חוזרים בזיכרון לזמן שלפני עשרים שלושים שנה. אנו נזכרים בכל האהבות הישנות, אנו חשים באדרנלין הזורם בעורקנו, פתאום נעשינו צעירים בשלושים שנה בבת אחת. הפנים שלנו משתנות, לפתע קיימת מין קרינה מוזרה בפנים, אנו משדרים אנרגיה נערית, כוח חיות וויטליות, ששום טיפול פסיכולוגי לא יוכל להעניק לנו. כל מי שרואה אותנו פולט "את/ה נראה צעיר/ה בלפחות עשר שנים...את/ה נראה/ית מצוין"...

מה ההסבר לכך? ובכן, בפועל שני היבטים של מודעות מותנית השתנו: האחת תשומת הלב, והשניה הכוונה. כלומר, תשומת הלב ממקדת את המודעות למסיבת המחזור בא אנו למעשה חוזרים בזיכרון שנים רבות לאחור, עת היינו צעירים. עובדה הגורמת לגוף להגיב בהתאם, פתאום השלנו מעל עצמנו עשרות שנים במחי יד, הזריזות חוזרת, המוטיבציה, האנרגיה ועוד. כך גם הכוונה, ההתאהבות מחדש כמו בגיל הנעורים, המחוללת שינוי.

או כמו לדוגמא: בניסוי של לאנגר, נתבקשו הנבדקים לכוון את תשומת הלב שלהם ולמקם אותה בשנת 1959. הפעלת הזיכרון כזמן הווה, שינוי זה פתח לשטף של מידע ביולוגי, מכיוון שלכל מה שראו, היה עליהם להפעיל כוונה, כלומר להתכוון להיות בדיוק כפי שהיו עשרים שנים קודם לכן.

התוצאה היא: הגוף הולך בעקבות שינוי המודעות, מעבר למחסום הזמן. מצד אחד אין זה אפשרי וגם לא מעשי לנסות לחיות בעבר, אבל מצד שני המסקנות הן בעלות ערך רב: קומו בבוקר עם מחשבות חיוביות, כל היום תרגישו טוב, אל תתפסו לדברים שוליים להעיב על הרגשתכם, תשדרו טוב, תרגישו צעירים תתנהגו צעירים, ותהיו צעירים בנפש...

רבים מהקוראים כרגע, יחשבו לעצמם, מה הוא כבר מבלבל במוח, איך אפשר לחיות כך? אם מחבר השטויות האלה היה יודע מה עברתי, כמה קשה לי, ומה עוד צפוי לי לעבור בתקופה הקרובה, הוא לא היה כותב את השטויות הללו, ובכן קוראים יקרים, האמינו לי כי כל מה שעברתם ואתם חושבים שאני לא יודע, הוא כאין וכאפס לעומת אחרים, אשר עברו ועוברים מצבים קשים בהרבה משלכם. על כן הפסיקו לרחם על עצמכם, הרחמים העצמיים רק יורידו אתכם שאולה, הרחמים העצמיים רק גורמים לכם לנזקים ולמחלות, קחו את עצמכם בידיים, עמדו מול הראי, חייכו מולו כמו דבילים ואמרו לעצמכם, "טוב לי, אני מרגיש/ה מצוין, מהיום אני אחייך לכולם, אני אקום כל בוקר עם מחשבה איזה יום של כייף, עם כל מטלה או חוויה קשה שעלי לעבור תמיד אהיה מרוצה, כמה טוב שהמטלה או החוויה אינה קשה יותר והיא רק זאת..."

מהמחקר שציטטתי, אנו רואים שאיכות החיים של האדם מותנית באיכות הכוונות ותשומת הלב. הדבר שתקדישו לו תשומת לב מוגברת, יעשה חשוב יותר בחייכם. אין גבול לסוגי השינויים שהמודעות יכולה לחולל בכל גיל.

נשים ולאחרונה גם גברים, המורחים קרמים שונים על הפנים כדי להיראות צעירים, יועילו לעצמם הרבה יותר, אם בזמן היקיצה בבוקר ובזמן מריחת הקרם יחייכו לעצמם, ישדרו מחשבות חיוביות לעצמם ולהמשך היום, ינהגו בסלחנות ובאדיבות ללא עצבים ורוגז, הדבר גם חסכוני וגם יעיל לא פחות מהקרם המרוח על הפנים.

כך אנו משדרים ויוצרים אנרגיה פנימית, כך גם התשדורת שלנו פנימה והחוצה באופן לא מודע משתנה ומשפיעה עלינו ועל הסובבים אותנו. אל תיבהלו אם תבצעו שינוי זה בתפישתכם, הסובבים אתכם בתחילה יסובבו את האצבע כאילו משהו אצלכם השתבש בראש, תנו להם להישאר תקועים היכן שהם נמצאים, עם הרחמים העצמיים שלהם, עם תחושת הפספוס שבחיים ועוד. עם הזמן אולי בעזרתכם גם הם יפתחו ויחול בהם השינוי של להיוולד מחדש.

על מנת לסייע לכם, וכדי שלא תישארו רק פסיביים בתהליך, קיימים התרגילים הבאים, בהם תגלו איך לעורר באופן הכרתי את כוח המודעות ואיך להשתמש בה לתועלתכם. תרגילים אלו יסייעו לכם ביצירת המודעות באופן הכרתי, שאילולי כן המודעות שלכם תמשיך להיות כלואה בהתניה הישנה שיוצרת את כל המיחושים בגופכם, הרגשות השלילים ואת תהליך ההזדקנות.