בחתיכות של עוגיות אין קלוריות: הומור של דיאטות על קצה המזלג

כמי שסבלה שנים ארוכות מעודף משקל ומתופעת האקורדיון - הרזייה והשמנה חזרה - כשהגיע הזמן לבחור נושא למ.א. החלטתי להתמקד באופנים שבהם תרבות ההרזייה ואופנת הדיאטות משפיעות על נשים. כדי ללמוד יותר על עולם הדיאטות הממוסד עשיתי תצפית משתתפת בקבוצת "שומרי משקל". הנחקרות, שסיפקו דוגמאות של הומור והתראיינו היו כולן מרזות "נורמטיביות". רובן לא היו בדרגת השמנה חמורה, אלא בעיקר כאלה ששאפו לרדת 10-15 קילוגרם. המניע העיקרי להרזייה היה להראות ולהרגיש טוב יותר, כשהדגש היה על מראה חיצוני.
בעת שהשתתפתי בתוכנית ההרזייה ושוחחתי עם נשים התחלתי להתעניין דווקא ברגעים שבו נשברת האווירה הרצינית והאינפורמטיבית, והמשתתפות נותנות ביטוי לאמירות שסותרות למעשה את האידיאולוגיה של הרזייה, שעיקרה איפוק ודחיית הדחפים לאכול. אמירות אלו עוררו צחוק והזדהות בקבוצה. במחקר אני מתבוננת באמצעות ההומור של דיאטות על מיתוסים מקובלים בהרזייה, פרקטיקות של הרזייה ובנורמות ולחצים חברתיים המופעלים על נשים וגברים בנושא הרזייה ומשקל גוף. בחלק התיאורטי אני מציינת את הקשר של תרבות ההרזייה למעמד האשה בחברה.

אז מה זה בעצם הומור של דיאטות?
הומור הוא כלי נפלא שמאפשר לנו להגיד בנימה של צחוק דברים שלא היינו יכולים להגיד בנימה רצינית. הוא בעצם עוקף את הנורמות בצורה אלגנטית ואומר דברים שלא ממש מקובל להגיד אותם.
כאשר אני מדברת על הומור של דיאטה לא מדובר בבדיחה שקשורה בהשמנה ותוצאותיה השליליות. בדיחות על שמנים, שהן לא פחות נפוצות מהומור של דיאטות, צוחקות על האדם השמן ולועגות לו. המטרה החברתית שלהן היא לחזק את אידיאל הרזון. הומור של דיאטות לעומת זאת צוחק על תהליך ההרזייה עצמו - הציפיות, הנהלים, המצבים המגוחכים שהוא יוצר, ולא על מי שעושה דיאטה. למעשה זהו אפיק של מי שמשתתף בתהליך הזה, הרבה פעמים בעל כורחו, לפרוק את המתחים והקשיים שהדיאטה יוצרת.

דוגמה נחמדה להומור של דיאטות שמסתובבת באינטרנט:

עשרת כללי הדיאטה (לרמאים?)

1. אם אוכלים משהו ואף אחד לא רואה אותך אוכל את זה- אין בזה קלוריות.
2. בחתיכות של עוגיות אין קלוריות - הקלוריות בורחות כשהעוגייה נשברת.
3. אם שותים דיאט קולה ואוכלים פסק זמן, הקלוריות של הפסק זמן מתאפסות עם הדיאט קולה.
4. כשאוכלים עם מישהו אחר הקלוריות לא נחשבות, אם הוא אוכל יותר ממך.
5. אם אוכלים מהצלחת של מישהו אחר, מבחינה משפטית הקלוריות הן שלו ולא שלך.
6. לאוכל שקשור לסרטים ובילויים - כמו פופקורן, צמר גפן מתוק, תירס חם אין קלוריות כי האוכל קשור לחבילת הבידור ואינו מהווה חלק מהתפריט היומי.
7. בדברים שמלקקים מסכינים וכפות באמצע תהליך של הכנת מזון - אין קלוריות.
8. מאכלים באותו צבע הם בעלי אותו ערך קלורי. לדוגמא: פטריות ועוגת גבינה או מלפפון וגלידת פיסטוק. הערה: צבע השוקולד הוא צבע אוניברסלי ומתאים לצבעי כל המאכלים!
9. במאכלים קפואים אין קלוריות כי הקלוריות הן יחידות של חום. (לדוגמא: גלידה, עוגות קפואות, ארטיקים.. )
10. אם תגרום לכולם מסביבך להשמין - תראה רזה יותר.

עשרת הכללים הללו נותנים לנו הצצה לתוך עולמו של המרזה ובעצם מתארים את הלחצים המופנים אליו מכל הכיוונים. הם משקפים את המסרים החברתיים, הבלבול הנובע משפע מידע בתקשורת, בחברה ועל מוצרי המזון. חוסר הוודאות בקשר להחלטה והקשיים הכרוכים בה.. ועוד.
דרכם ניתן למצוא את המוטיבים המרכזיים של ההומור של הדיאטות וניתן לאפיין את תרבות ההרזייה:
• נורמות וערכים של תרבות ההרזייה.
• הכללים של הדיאטה - פרקטיקה (מהן קלוריות, היכן הן נמצאות).
• מקום האוכל באינטראקציה חברתית (אכילה משותפת, אכילה כשמרגישים רע).
• הקשר בין תרבות הדיאטה ותרבות הצריכה. (אוכל של קולנוע, להיראות רזה יותר).


מקום הדיאטנית או מדריכת ההרזייה.
ההיבט החברתי הוא דומיננטי בתרבות ההרזייה. כדוגמה לכך, באחת הפגישות בשומרי משקל המדריכה דיברה על הקשיים המיוחדים שאנו נתקלים בהם בעת עריכת קניות וכיצד להתנהג בסופר. היא שאלה את הקבוצה "מה הדבר שהכי מפחיד אתכם בסופר?" ואחת המשתתפות ענתה לה "לפגוש אותך".
הלחץ החברתי לרזות מקבל תדירות ביטוי בדמויות המהוות "שומרות סף". ייתכן שאלו מדריכות ודיאטניות מוסמכות, וייתכן שאלו נשים בסביבתנו שנתפסות כסיפורי הצלחה או כאלה שפונים אליהן לקבל מידע. שומרות הסף של ההרזייה הן תמיד נשים בעצמן, כאלה ש"עברו את התהליך" של הפיכה משמנה לרזה בהצלחה וכעת מדריכות אחרות בדרך הזו.
למרות הגישה הקלילה שלי לנושא הדיאטות - כמי שמאמינה בכל לבי ששוקולד יותר טוב גם מסקס (כמה מן הסיבות - אפשר לאכול שוקולד בכל מקום, גם ליד ההורים, השוקולד אף פעם לא עייף או עצבני ואת לא צריכה להוריד קודם שערות ברגליים...) הופתעתי לגלות שבעצם העובדה שאני מרצה על הומור בהרזייה גם אני הפכתי ל"שומרת סף" כזו. כך למשל, בשיחת טלפון עם מישהי שרצתה להזמין סדנה היא אמרה לי: "את יודעת, אני לא יודעת אם להגיד לך, אבל אני מדברת איתך ואוכלת עוגה". אמירה שהייתה לי מוזרה ומאירה כאחת. בתרבות ההרזייה ההנחה היא כי מי שעוסקת בנושא ההרזייה שייכת בעצם ל"משטרת המזון".

דוגמאות נוספות להומור:
"אני כבר לא אוכלת עוגות שוקולד - אני פשוט מורחת אותם ישירות על הירכיים, במילא הם יגיעו לשם בסוף".
אמירה של משתתף בסדנה שהעברתי: (משחק מילים) "יש אנשים שלא יכולים לרזות מסיבות רפואיות - אצלי יש בעיה בתאים - הכל טעים לי".

לאחר שמיפיתי את המוטיבים שבהם עוסק ההומור ניסיתי לענות על השאלה: האם ההומור משקף התנגדות לתרבות ההרזייה? למעשה בסופו של דבר מצאתי שהומור של דיאטות מכוון נגד שני היבטים עיקריים של תרבות ההרזייה - הפרקטיקות וההיבט הכלכלי, והרבה פחות כלפי האידיאולוגיה והאכילה החברתית. ההיבט הנורמטיבי שרואה את מי ששמן כפגום ודורש תיקון הנו חזק מאוד.
ניתן להעלות השערה שהגוף השמן מהווה התנגדות כשלעצמו, עדות פיזית לאי קבלת הנורמות, וכל הנימוקים לאי עמידה בדיאטה הנם מן השפה ולחוץ. אך התשובה לכך אינה חד משמעית, ודורשת מחקר מעמיק יותר. המחקר מראה בוודאות שהמרואיינות שלי ניסו למצוא את דרך הביניים בין השאיפה להיות רזה והשאיפה לאכול. הפתרון שלהן היה לאכול את העוגה ולצחוק על זה.

על המחברת: דבי ינקו-חדד, מרצה בנושא הומור של דיאטות, והומור בהוראה ובניהול. דוקטורנטית במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, בעלת מ.א. במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. מדריכת בריאות הציבור מטעם הפקולטה למדעי הבריאות, אונ' בן-גוריון.