יוגה צחוק כהתמודדות עם תופעת הקרבן

לא מספיק לתרגל יוגה צחוק במועדון או בבית. מה חשוב הוא הכנסת הצחוק הפנימי לחיים או זיהוי הטבע הפנימי של הצחוק שלנו. ולמה?

בואו נדבר קצת על תחושה שקיימת אצל רבים מהישראלים, הפלסטינים ואולי רוב עמי העולם (פרט לכאלו אולי שגרים בשפע מתמיד-שאלה: מה קדם למה?????). התחושה נקראת קרבנות או ויקטימיזציה.

2 עמים שהם קרבנות של ההיסטוריה ולא מפסיקים את התחושה הזו, מתנהגים תמיד מתוך הקורבן וכדאי להפסיק את הסטטוס הזה ולהיות השולטים במקום הנשלטים הם יוצאים להרוג אחד את השני. יש פה מצב של fake it fake it until you make it אנו מזייפים את תחושת הקורבן שלעיתים באמת שאינה קיימת באופן ריאלי ואז הופכים באמת להיות לקורבנות (זוכרים? כמו העיקרון המנחה בשיטת היוגה צחוק)
מה התוצאה? שנאה, טינה, כעס, ניצול, ולכן בריאות רפויה, מערכת חיסונית חלשה, זקנה מרירה וכל זה כי חיינו כקרבנות ולא לקחנו אחריות על חיינו, חיינו בלי שפע ובלי צחוק.

עוד דוגמא: אם אין לי כסף כרגע, אין לי עבודה, ההורים שלי עינו אותי בילדות, יש לי 2 בחירות כרגע. אחת, לחשוב על העבר, לחפש רחמים וחמלה אצל האחר ה"חזק" ולהיות תלותי בנסיבות החיים. או אם תרצו, איש קשה יום וחמור סבר, שנתון לגלי הקרמה הקוצפים. כנראה שאדם כזה יישאר עני לנצח בין אם יתפרנס חומרית ובין אם לאו. אפשרות שניה, לקחת אחריות על החיים דרך הכנסת הצחוק לחיים (תרגול יוגה צחוק ושימוש בשיטות אופטימיות אחרות), להפסיק לחשוב "אני עני" "אני קרבן של ההורים, המורים וכו" ולפתח שפע פנימי ואופטימיות שזו מתפקידה (גם בגלל חילוף החומרים הביוכימי משלילי לחיובי) תאפשר לנו להקרין ולקרון. להקרין שפע ולא עוני, קרבנות.

יוגה צחוק היא שיטה שמשנה לנו את הביוכימיה השלילית בזמן הסדנא. אנו מייצרים אנדורפינים ולא קורטיזול. בזמן הסדנא חדלנו להיות קרבנות כי הרשנו לעצמנו לחזור לצחוק הראשוני של התינוק
ולהשתטות. הסדנא פשוט הראתה לנו מצב רוח אחר שהוא אפשרי. עכשיו עלינו לבחור האם אנו רוצים להשאר ברוב ימות השנה במצב אנדורפיני גבוה או נמוך. אם נצחק על החיים, עם החיים, בקול או בשקט, כל יום בבית אז לקחנו אחריות, איך נהיה שוב קרבנות אם אנו רק צוחקים ולוקחים כל דבר כמצחיק? אך אם נבין את הרעיון של היוגה צחוק אך לא נשתמש בפילוסופיה כדרך חיים (דינמיקה בחיים, הכנסת צחוק והומור לחיים, פחות טינה וכעסים) כי אז הסדנא לא הועילה הרבה.

בואו נזכור אחת ולתמיד: אין קרבנות שלום, אין קרבנות טרור, אין קרבנות של מקום העבודה, או של ההורים או של כלום. אנו הופכים עצמנו לקרבן בהחלטתנו. יש רק לקחת אחריות על מה שקורה לנו, והצחוק הוא אחד הדרכים לעשות זאת. כי בסופו של דבר הכל מצחיק ואם לא נצחק על האירועים בחיינו בריאותינו עלולה להפגע ולכן לא משתלם לנו.

אני רוצה לסיום לספר את סיפורו של בעל מסעדה אתיופית בירושלים, בן לעדה שרבים מבניה נמצאים מתחת לקו העוני, בין אם מבחירה ובין אם מסיבות אחרות. אותו אדם הלך ובנה מסעדה פנטסטית בירושלים, נקיה להפליא, עם אוכל פנטסטי שבאיכותו נמצא רק במסעדות יוקרה באדיס אבבה. אותו אדם ייתכן ולקח הלוואה מהבנק (הפסיק להיות קרבן), הוסיף לזה חזון והקרמה היטיבה עמו. היום מסעדתו מופיעה באחד ממדריכי התיור של ישראל ומסעדתו האותנטית עמוסה אתיופים ותיירים שבאים לטעום מהפלא הזה. אותו אדם, למרות הנורמות החברתיות, הפסיק להיות קרבן.

ובמסר זה אני נפרד מכם בצחוק וביוגה צחוק. אם נרצה נפסיק להיות קרבנות ואם זה יקרה במסות קריטיות כי אז ישרה שלום וצחוק עלי אדמות.

מעונינים להתנסות ביוגה צחוק, וכן בסדנאות ג"יבריש? אלכס 0524343964