ואן גוך ומחלת נפש

כיום שמו של ואן גוך מוערך ומוכר בעולם כולו, ורבים מביעים עניין בבריאותו הנפשית,
ואן גוך אושפז וטופל במחלקות לבריאות הנפש, אך לא ידועה אבחנה ברורה למצבו הנפשי.

יש מספר השערות לגבי האבחנה שהיתה ניתנת לו כיום בהתאם לDSM-IV :


ואן גוך חווה תקופות של פריון יצירתי ויצר עבודות ללא הרף, ועם זאת העיד על עצמו במכתביו על הסבל אותו הוא עובר ודכאונו התמשך, הוא התנהג בהתנהגות לא הולמת, שתה לשוכרה, רב רבות עם הסובבים אותו, וסיים את חייו בהתאבדות בייריה.

ניכר שחווה דיכאון, ושלעיתים חווה עילוי נפשי – אנסה למצוא את ההבחנה המתאימה לו.


" ...הנה, ברגע שחזרתי לכאן נכנסתי שוב לעבודה, למרות שהמכחול החליק כמעט מבין אצבעותי, אך ידעתי בדיוק מה אני רוצה והספקתי לצייר מאז שלושה בדים גדולים. אלה משטחים של חיטה תחת שמים סוערים, ולא הצטרכתי לצאת מעורי על מנת להביע עצב ובדידות קיצונית"

(מתוך הספר"מכתבים לתיאו"/וינסנט ואן גוך,הוצאת שוקן ירושלים, 1992, עמ' 258).

בעיניי ואן גוך סבל מהפרעת מצב רוח דו קוטבית, ניתן לראות בחייו תקופות מאניות – המאופיינות ברגשות עזים ולא מציאותיים של התרגשות ואופוריה- אצל ואן גוך זה מורגש בהתייחסות שלו לצבעים וביצירה האינטנסיבית. גם תקופות קשות של סבל ודכאון הכרוך בהרגשות של עצב וייאוש יוצאי דופן, ניתן לראות אצל ואן גוך- רצונו להתבודד ולהתאבד.

סוגים שונים של הפרעות דו קוטביות:
• ציקלותימיה.
• הפרעה דו קוטבית I, עם דיכאון.
• הפרעה דו קוטבית II, עם דיכאון.

קריטריונים למאניה
א. תקופה קצובה של מצב רוח מרומם, או חסר שקט שאינו נורמאלי, הנמשך לפחות שבוע (או כל זמן אחר אם יש צורך באישפוז).
ב. בהפרעה יופיעו לפחות 3 מהסימפטומים הבאים:
1. גרנדיוזיות או הערכה עצמית מנופחת.
2. פחות צורך בשינה (זקוק ל 3 שעות שינה)
3. דברנות יתר.
4. "מעוף רעיונות" (Flight of Ideas).
5. חוסר יכולת למקד קשב.
6. עליה בפעילות מכוונת מטרה (מיניות, לימודים, כתיבה וכו')
7. מעורבות מוגברת בפעילויות מהנות שיש בהן סכנה לתוצאות כואבות.
ג. הפרעה משמעותית בתפקוד התעסוקתי, החברתי או הבין-אישי.


מאחר ולא ידוע על הזיות ואירועים מאניים ברורים שמהם סבל- אני מניחה שהאירועים המאניים שמהם סבל יוגדרו בצורה נכונה יותר כאירועי היפומאניה- ועל כן על פי הDSM-IV תקרא האבחנה :הפרעה דו קוטבית II.
(היפומאניה מופיעה בהפרעה דו קוטבית II ובציקלותימיה. בהיפומאניה התסמינים פחותים מאשר במאניה, התיפקוד יחסית תקין ואין דלוזיות ו/או הלוצינציות.)


"הפרעה דו קוטבית מסוג II:
תחשב ככזו במקרה שבו האדם לא התנסה באירועי מאניה מלאים, אך התנסה באירועי היפומאניה מובהקים...( בפחות מחמישה אחוזים מכלל המקרים, הפרעה דו קוטבית II מתפתחת להפרעה דו קוטבית I)".
מתוך הספר "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים" כרך א' עמ' 324, ספר הלימוד של קורס פסיכופתלוגיה של האוניברסיטה הפתוחה.

על פי ה10-ICD :
"היפומאניה – היא דרגה מתונה יותר של מאניה. ההפרעה במצב הרוח ובהתנהגות היא ניכרת ומתמידה מכדי להיכלל באבחנה של ציקלותמיה, אך היא אינה מלווה בהזיות או במחשבות שווא. יש עלייה מתונה ומתמדת במצב הרוח (לפחות לכמה ימים ללא הפוגה), מרץ רב ופעילות מוגברת, ובד"כ גם תחושות בולטות של הרגשה טובה וחיוניות גופנית ונפשית. כמו כן גוברת הנטייה לקשר חברתי, לדברנות ולהתנהגות ידידותית: האנרגיה המינית גדלה וחלה ירידה בצורך לישון, אבל כל אלה אינן משבשות את היכולת לעבוד ואינן מובילות לדחייה חברתית. ההתנהגות החברתית מצטיינת בחביבות מרוממת, אך זו יכולה להתחלף בקלות ברוגזנות, ביהירות ובגסות רוח.
לעיתים נפגעים הריכוז והקשב ואז היכולת לעבוד בצורה מאורגנת, או היכולת להירגע ולנצל את שעות הפנאי פוחתות. תיתכן התעניינות בפעולות או בתחומים חדשים, או בזבזנות בדרגה מתונה.
הנחיות לאבחנה
אפשר לקבוע את ההבחנה בנוכחות אחדים מהמאפיינים שנזכרו לעיל (התואמים את מצב הרוח המרומם ואת הפעילות המוגברת), במשך כמה ימים ללא הפוגה, בעוצמה העולה על זו המתאימה לציקלותמיה. לעיתים יכולה ההיפומאניה לגרום להפרעה ניכרת ביכולת העבודה או בפעילות החברתית, אבל אם ההפרעה מלאה או חמורה, יש להשתמש באבחנה של מאניה."

ואן גוך לא מתאים לעניות דעתי להיכלל כסובל מציקלותימיה מאחר בעברו מספר אירועים חריפים – כאשר בציקלותימיה יש צורך שהתקופות השונות של מצב הרוח יהיו מתונות יחסית,
אצל ואן גוך – ידוע לנו על חתיכת האוזן כדוגמא אשר בולטת בחריפותה ושתיית הצבעים, איומיו בסכין על גוגן- כהתרחשויות מוקצנות.
באם הוא לא מתאים לציקלותימיה אך כן בעל אירועים מאניים – היפומאניה יכולה להיות אבחנה תואמת לתקופות בחייו.

עוד על פי ה10-ICD :
" מאניה ללא ספטומים פסיכוטיים:
מצב רוחו של הפרט הוא מרומם ללא קשר לנסיבות החיים, והוא יכול לנוע בין חדווה נטולת דאגות להתרגשות בלתי נישלטת. התרוממות הרוח מלווה במרץ רב הגורם פעילות יתר, לחץ דיבור וירידה בצורך בשינה. הפרט מאבד את העכבות החברתיות התקינות, מתקשה בשמירת הקשב ותשומת ליבו מוסחת בקלות יתרה.
ההערכה העצמית נעשית מופרזת ומחשבות גדלות ואופטימיות יתר מקבלות ביטוי חופשי.
יכולות לחול הפרעות בתפיסה החושית: כך למשל צבעים ייראו מלאי חיים ויפים יותר משהם במציאות . ייתכנו גם עיסוק יתר בפרטים עדינים של שטח הפנים או המרקם ותחושה סובייקטיבית של חדות חושים.
הפרט הלוקה במאניה יכול לפתח תוכניות מוגזמות ולא מציאותיות, לבזבז כסף בלי הבחנה, או להיעשות תוקפני, מאוהב או משעשע בצורה שאינה מתאימה לנסיבות.
לעיתים מצב הרוח אינו מרומם אלא רגזני וחשדני. האפיזודה הראשונה של מאניה מתרחשת לרוב בין הגילאים של 15-30..."

הגיל בו ואן גוך חווה את הרגשות העזים עליו הוא מדווח במכתביו, והגיל בו הוא תורם את כל כספו ורכושו ללא הגיון (שהרי מיד אח"כ הפך לתלוי באחיו מבחינה חומרית), הינו בטווח הגילאים להתפרצות מאנית.
כמו כן, ניכר ממכתביו שהתייחסותו לצבעים יכולה להיות נובעת מהפרעה בתפיסה החושית.
מספר הציורים אותו הוא מצייר בתקופות מסוימות– מדגישה את פרץ היצירתיות שלו, הנתינה של רכושו ורוח ההתנדבות שלו להטפת דת ועוד מעידים על התרוממות הרוח שלו לפרקים והרעיון של פתיחת מוסד מעבר לאמנים – כאשר הוא נטול כל – ואין הוא מצליח ליצור קשרים חברתיים עמוקים דיו- גם רעיון זה נראה רעיון מופרח בהשפעת אירוע מאני.
לא ידוע לנו על הזיות ומחשבות שווא. ועל כן יש להניח שלא סבל סימפטומיים פסיכוטיים.

*
מתוך ICD-10 הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי, בעריכת איגוד הפסיכיאטרייה בישראל ומשרד הבריאות, הוצאת דיונון אוניברסיטת תל אביב. עמ' 124-125.


כיום רבים שוקלים האם הפרעת מצב רוח היא בגדר הפרעה שיש לטפל בה או שאולי היא אחת מחוויות החיים – סקלת הרגשות, אשר רבים מהמוכשרים ביותר, בכתיבה, אמנות, הגות פילוסופית וכל יצירה אחרת , סבלו ממנה בעבר וכתוצאה ישירה מפרצי היצירה מחוויותיהם המוקצנות – קמו רעיונות גאוניים שלא היו לפני כן.
היום אלו שסובלים מההפרעה – הרפואה תמהר להשתלט עליה בעוד שנשאלת השאלה האם נכון יהיה למתן את תופעות התרוממות הרוח הזו וגם תחושות הדכאון כשבבירור לאורך ההיסטוריה המשפיעים הגדולים חוו זאת ובהשפעת מצב רוחם הגו רעיונות מופלאים.

אולי אין צורך לראות בהפרעת מצב רוח כמחלה ?

במאמר של פיטר ד. קרמר, הסוקר את הקשר בין יצירתיות לדכאון נאמר:
"אחרים התעלמו מהעובדה שוואן גוך היה באמת חולה. הם התייחסו להפרעת מצב רוח כמנה גדושה במיוחד של מזג אמנותי, ומכאן שכל שימוש בתרופות נגד דיכאון הוא בסופו של דבר קוסמטי, כעין עיצוב מחדש של האישיות לצורה קבילה יותר מבחינה חברתית. מבחינתם, דיכאון הוא פחות ממחלה."

ועל ואן גוך שידוע כשתיין אלכוהול, בהמשך המאמר :
"מחקרים עדכניים מצאו כי ייתכן שלהפרעה דו-קוטבית יש ייצוג יתר בתחום האמנות (ואן גוך מאובחן לעתים כמי שסבל דווקא מדו-קוטביות, או מאניה דיפרסיה, ולא מדיכאון). אבל קיימת אפשרות שמאניה ובת-דודתה המתונה היפומאניה מזינות יצרנות בתחומים רבים, לא רק באמנות."

במקום אחר:
"האם מאניה יכולה לגרום לכאלו מקרים של יצירתיות (מי יודע אם ון גוך היה מסוגל ליצור את האמנות שלו אם לא היה מאני), מדוע אנחנו מטפלים במאניה בכלל? מדוע למנוע מאדם את היכולת להיות יצירתי? האם אנחנו לא צריכים לסלוח לו על הדברים ”הרעים“ שעשה בגלל המאניה, ולתת לו את האפשרות להדהים את העולם."

ובכן קשה לי לענות על השאלה שהצבתי כי הרי מי שסובל מהתקפי מאניה יעיד שגם מצבים אלו כורכים סביב עצמם ייסורים רבים- לכן אניח לשאלה זו להשאר ללא תשובה.

"עם הזמן התחלתי להרהר בסוגיית ואן גוך באור שונה. איזו מין אמנות תהיה מרגשת או בעלת משמעות בחברה נטולת דיכאון? תעוזה והומור עשויים לזכות בהערכה רבה יותר. או שלא. חברה שתוכל להבטיח את חסינות המוח והנפש אולי תעדיף אמנות וספרות אופראיות. עולם ללא דיכאון יהיה מקום בטוח לטיפוסים נוירוטים במיוחד, אותם וירטואוזים של אמפתיה, קופצי הבאנג'י הרגשיים. הוא יהיה מקום בטוח בעבור ואן גוך."


ב1910, מבקר אמנות בשם רוג'ר פריי טבע מונח חדש באמנות : "הפוסט –אמפרסיוניסטים"
הפוסט אימפרסיוניסטים ראו באמנות פתח לביטוי רגשות.
בעוד שבאימפרסיוניסם חקרו בעיקר את האור בציור, הפוסט אימפרסיוניסטים הדגישו את הצבעים, דרך הנחתם על הבד, הקומפוזיציות והצורות ובכך היוו את התחלתו של הזרם האקספרסיבי שבא אחריהם.

ואן גוך השתייך לזרם הפוסט אמפרסיוניסטי ולעיתים משייכים אותו גם לזרם האקספרסיבי שכן ציורים רבים שלו משקפים את מצב רוחו- משיכות המכחול המהירות ומלאות החומר, הצבעים אותם הוא בוחר, נושאי הציור והקומפוזיציות.
אין ספק, שלואן גוך השפעה רבה על אמנים יוצרים שכן כיום לומדים עליו בכל בית ספר לאמנות – ויצירותיו שוות מיליונים.

מתוך : http://www.lorenbennett.org/creativity.htm
מתוך:אימפרסיוניסטים-צרפתים בצבעים, הוצאת פיידון עמ'16.

לסיכום,
ואן גוך האגדי שזכה למעט מאד אושר ומנוחה בחייו, היה יכול כיום להתגאות בפועלו שלא הניב לו שכר ויוקרה בחייו.
על אף מצב רוחו ההפכפכך והסורר, ריביו עם חבריו ומעשיו שנראו מוזרים לרבים מסביבתו, כל אלו היוו דרך אל יצירתו המתפתחת אשר ללא ספק השאירה את חותמתה על עולמנו כיום לאחר יותר ממאה שנים.

לסיום, אנא הכנסו אל: http://www.rup.co.il/modules.php?name=Downloads&d_op=viewdownloaddetails&lid=5&ttitle=מצגת_מדהימה! _של_ציורי_ואן_גוך
ותוכלו להתרשם מהמעברים שעבר בחייו דרך תמונותיו, כשברקע השיר שנכתב במיוחד בשבילו.