התמודדות עם קשיי כתיבה

הגרזן שבמרק
רשימה מאת המשוררת והסופרת שֶז, המופיעה בספר "הסדנא לשירה" מאת אילן שיינפלד, הוצאת "שופרא".


הבטחתי לאילן שעד סוף החודש אעביר לו טקסט שייצג אותי כמנחת סדנאות כתיבה ויעביר את מה שאני עושה ומה שאני נותנת ומה שאני מציעה. אבל אני לא כל כך יודעת איך לכתוב את זה חי ואמיתי.
את אותו קצה חוט אני מחפשת כבר זה זמן, מתוך רצון לכתוב מעין ספר הדרכה לאנשים כותבים, אבל משום מה אין לי מושג איך לתפוס את מה שחי ופועם ומתרחש בסדנאות הכתיבה שאני מנחה ולהעביר את זה לכתב. זה נראה כל כך חמיק. לכן גם לא התיישבתי לכתוב עד לרגעים אלה.
עכשיו אני שואלת את עצמי: איך שכחתי שמותר לי לכתוב גם כשאין לי מושג מה ואיך לכתוב? איך שכחתי שמותר לי לבטא בכתב את הקושי שלי לכתוב?
כבר עכשיו, באופן מיידי, אני מרגישה הקלה מסויימת מעצם זה ששמתי את הבעיה – את חוסר האונים שלי - על הכתב.
ומייד מתגבשות בתוכי שתי מחשבות:
האחת – שאולי כל ההתלבטויות שלי והמאבקים שלי יהיו חלק ממה שאכתוב בצורת יומן, משהו בדומה למה שעשתה רבקה רז ב"לרוץ עם מלים". (רבקה רז, לרוץ עם מלים, הוצאת ביתן, 2000) אבל אז – אני שואלת את עצמי - אולי זה יהיה חיקוי, משהו לא אותנטי?
האפשרות השנייה שמתגבשת בתוכי היא, שאמשיך לכתוב את ההתלבטויות, המחשבות וההרגשות שלי ובעוד שבוע או שבועיים אסתכל על הטקסטים שאכתוב ממרחק. אולי יתגבש מתוכם משהו אמיתי.
מחשבה נוספת עולה בי כבר מאתמול, אבל רק עכשיו אני מבטאת אותה במלים. בעצם זאת לא מחשבה אלא תמונה. אני רואה את המנזר שבו התארחתי בשעתו ושבו נפתחו לי פתאום מה שקוראים "חסימות" וכתבתי בשטף. אני שומעת את צלצולי הפעמונים הקוראים לתפילה, מרגישה את הרוח הקרה מנשבת לפנות ערב על פניי, על צוארי, מבדרת את החולצה הרחבה.
אני מאזינה לקולות התנים המייללים בקולות גבוהים מן העמק המשתרע למרגלותיי ולנביחות הכלבים המתריסות כנגדם. אני נושמת את ריח האדמה והעצים ומשהו נפתח לי בחזה. ברגליים יחפות אני יורדת בשביל המתפתל אל בית הקברות הקטן. בדרך אני עוצרת ליד עץ לימונים, מתקרבת אל לימון אחד, אוחזת אותו בכפות ידיי, מלטפת את הקליפה המעט-מחוספסת ומריחה את ריחו החמצמץ עמוק אל תוכי.
מן התמונה שעולה לי בכזאת עוצמה וחיות חושית אני מבינה שעלי לנסוע להתבודד במקום שקט בטבע. הנפש שלי מבקשת את זה מאוד, כדי שתוכל לפרוש לרווחה את ידיה ורגליה ולהגיח מן המקום הצר שבו לכד אותה היומיום העסוק שלי.
אני מחליטה לנסוע להתבודד בטבע בשישי-שבת הקרובים. יתכן שבהתבודדות הזאת אמצא גם קצה חוט לכתיבה, ויתכן שלא. אני מזכירה לעצמי שגם אם לא אמצא קצה חוט, עצם הימצאותי במקום שקט בטבע תקרב אותי אל עצמי ועל כן תקרב אותי, ולו בעקיפין, גם אל הכתיבה הזאת.
אני קוראת כל מה שכתבתי עד כה, ומרגישה סיפוק. אני חושבת שביטאתי את עצמי באותנטיות, אף על פי שאת הרעיון לפורמט קיבלתי מרבקה רז.
אני מגיעה למסקנות האלה:
* אני יכולה לקבל השראה ורעיונות מספריהם של סופרים אחרים.
* מותר לי ורצוי שאכתוב גם כשאין לי מושג על מה ואיך אני רוצה לכתוב.
* מותר לי לכתוב הכול (!) כשם שמותר לי להרגיש ולחשוב הכול (גם את קשיי הכתיבה שלי, גם דברים "לא נכונים", "לא מוסריים", "לא הגונים" וכולי).
* כאשר יש לי חסימות אני יכולה להסתכל פנימה אל תוך עצמי ולבדוק מהם הדברים ש"פותחים" אצלי את התקיעויות (לדוגמא - טבע ושקט).
לא כל מה שאני כותבת צריך להיות "הדבר הנכון" שייכתב. העיקר, כמו שכותבת ג'וליה קמרון בספרה "דרך האומן" ("דרך האומן, נתיב רוחני לשפע יצירה", ג'וליה קמרון, חכמת הלב הוצאת ספרים). העיקר הוא "ההתייצבות לעבודה". ז"א – אני אחראית לשבת ולכתוב. אני לא אחראית לתוצאות.
* ממרחק של זמן, הטקסט שכתבתי ברגע זה יכול להראות לי אחרת. דברים חשובים שלא שמתי לב אליהם עשויים לצוץ, ולהיפך: יתכן שאחליט למחוק, לשנות או להשאיר את הטקסט במגירה.
* משהו בחזרה שלי אל המנזר והתיאור הספציפי של התמונה שאני רואה – מבחינת חוש הראייה, חוש השמיעה, חוש המישוש, חוש הריח – מאוד נכון. גם מבחינת החיבור הרגשי שהוא עושה לי, גם מבחינת הדרך שבה הוא מרים את כל הטקסט שכתבתי עד כה, ונותן לו חיים.

בסופשבוע ההוא נסעתי למנזר. מתי זה היה? לפני שבוע או שבועיים? נראה לי שעבר נצח מאז. אבל לא חשבתי בכלל על הטקסט הזה. במקום זה העסיקו אותי חומרים שקשורים לרומן שאני עובדת עליו. היום הוא היום האחרון שאני יכולה להתפנות בנחת לכתוב לאילן כי בתחילת נובמבר אני עוברת דירה. קראתי כל מה שכתבתי עד עכשיו, ואני תוהה אם לזה התכוון כשביקש ממני לכתוב על החוויה שלי כמנחת סדנאות כתיבה. מה הקשר בין תהליכי הכתיבה האישיים שלי לדברים שאני עושה כמנחת סדנאות? הרי אפילו את המסקנות כתבתי רק על עצמי, לא כמסקנות כלליות או הצעות כלליות.
אבל, הרי זה בדיוק מה שמאפיין אותי כמנחה: לא להסיק מעצמי לגבי אחרים. האמת, גם לי קורה לפעמים שאני חשה שדבריי כל כך נכונים עד שלא תיתכן אמת אחרת. אבל מכיוון שחשוב לי לתת את החופש המירבי לכל אחד מהמשתתפים בסדנאות אני תופסת את עצמי ומדברת רק בגוף ראשון, על עצמי בלבד. אז עולות תגובות, ומן התגובות מסתבר לי לא פעם שישנם משתתפים שחווים את הדבר אחרת לגמרי ממני. לפעמים אני מתקשה ברגעים הראשונים לשמוע אותם, יש בי התנגדות, אני אומרת ביני לבין עצמי שהם מדברים שטויות. אבל אחרי שאני מחכה עוד דקה או שתיים ונותנת להם להתבטא אני מגלה, כמעט תמיד, שהם לוקחים אותי למקומות שלא הכרתי, לחוויות שונות מהחוויות שלי. כך הם מעשירים ומרחיבים גם את עולמי וגם את עולמם של המשתתפים האחרים.
עדיין אני מוטרדת מכך שהטקסט הזה איננו מה שאילן התכוון אליו. הייתי רוצה להיות חופשייה מהחשש הזה. אני שואלת את עצמי האם בניסיון להשביע את רצונו של אילן ולעמוד בלוח זמנים אני לא חוטאת באיזשהו אופן לאמת שלי? אולי אני מחפפת?
האם לא יתכן שהמון טקסטים שנכתבים הם טקסטים "מוזמנים", גם אם לא הוזמנו רשמית? לְמָה כוונתי? לדוגמא – אחת המשתתפות באחת הסדנאות שלי רוצה לכתוב זכרונות חיים למשפחה שלה, ולא מסוגלת. תוך כדי שיחה גילינו שהיא עברה חיים מאוד קשים ולכתוב זכרונות זה אומר לפתוח דברים קשים שהמשפחה לא "מזמינה" ממנה. המשפחה "מזמינה" ממנה את הפּוּצִי-מוּצִי. ובהפוך על הפוך, יתכן שיש מי שלהיות מורד זה מה שהחיים שלו והסביבה שלו "מזמינים" ממנו ולכן הוא כותב כך. במלים אחרות – האם לא יתכן שאחד ממחסומי הכתיבה הגדולים ביותר הוא הרצון, הלא מודע בדרך כלל, לְרָצוֹת מישהו? והאם יתכן שהטקסטים ה"טובים" באמת הם הטקסטים הלא-מוזמנים, הטקסטים שכותבם לא מבקש לרצות אף אחד ולא ללכת בתלם הציפיות המופנמות בתוכו מעצמו?
איך מגיעים לשחרור הזה? איך עוקפים את הציפיות יוצרות המחסומים האלה ("מחסומי הילדה הטובה" אני קוראת להם ביני לבין עצמי)? דרך אחת לעקוף את המחסומים האלה היא כתיבת רצף. לכתוב מהר מהר, לא חשוב מה, העיקר מהר ובלי לעצור. פעם כתבתי על החוויה הזאת: "לכתוב מהר לפני שאספיק להרהר/ לכתוב מהר לפני שאספיק לערער".
אם אני עוקפת את "מחסומי הילדה הטובה" (דרך כתיבות רצף כאמור, וגם דרך עיסוק בחלומות, טכניקות כתיבה שונות ועוד) אני כותבת מן הגרעין שבתוכי. מגרעין האמת שבתוכי. אם אני כותבת מגרעין האמת שבתוכי – איזה כוח יש למנחה של סדנת הכתיבה? מה הוא כבר יכול לתת לי?
הרבה דברים: מקום ולגיטימציה לכתיבה, הרחבת האפשרויות והיכולות שלי בעזרת טכניקות כתיבה, עיסוק בחומרים ספרותיים, עידוד והשראה לכתיבה, גירוי תובנות והבנות חדשות. כן, את כל הדברים האלה יכול המנחה לתת לי. אבל דבר אחד הוא לא יכול לתת לי: הוא לא יכול להגיד לי אם הטקסטים שלי "שווים" או "טובים". אני הרי כבר יודעת במעמקי ישותי שהם טובים, גם אם הם זקוקים לעריכה או לעבודה נוספת, כי "מסלעי ומצורי ניקרתים/ וחצבתים מלבבי", כדברי ביאליק.
"תקשיבו לעצמכם", אני אומרת שוב ושוב לתלמידיי בסדנאות הכתיבה. אני נותנת להם שיעורי בית. תמיד אני נותנת להם שיעורי בית. אולם לעולם שיעורי הבית אינם חובה אלא רשות. לפעמים המשתתפים שואלים אותי "צריך לעשות ככה או ככה?" אני אומרת "אף פעם לא צריך, תמיד אפשר." לא פעם מגיעים התלמידים עם שיעורי הבית שהכינו, והנה אין להם שום קשר לשיעורי הבית שנתתי. הם נבוכים, מתנצלים, מרגישים לא בסדר. אבל אני שמחה שגיריתי אותם לכתיבה ושהסמכות העליונה לגבם היא צו לבם ולא דברי המנחה.
שרגא, אחד המשתתפים בסדנא שלי, מסרבני שיעורי הבית, קורא לזה: "אפקט מרק הגרזן", מרק הגרזן של הרשלה.
זה הסיפור: הרשלה הגיע בנדודיו לכפר רחוק והיה רעב מאוד. עבר מבית לבית, אבל כולם היו קמצנים, ואף אחד לא רצה לתת לו לאכול. לבסוף הגיע לבית של איכר, והבטיח לו: "אני אלמד אותך איך לעשות מרק ממים עם גרזן בלבד".
נעמדו ושפתו סיר עם מים על האש והכניסו את הגרזן של האיכר לתוכו.
אחרי זמן אמר הרשלה לאיכר: "אולי בכל זאת יש לך כמה קישואים, הם יוסיפו טעם למרק."
הלך האיכר והביא לו קישואים.
הוסיף הרשלה ואמר: "ואולי גם כמה גזרים ופטרוזיליה?"
קיצורו של דבר – כל הירקות הוכנסו, המרק יצא מצויין ואת הגרזן הוציא לבסוף הרשל'ה מן הסיר.

כך אני רואה את תפקידי – להיות הגרזן במרק, להיות הכלי שיעודד עשיית מרק, להיות בלתי נחוצה בדיוק כמוהו.
נעימות פושטת בגרוני ובחזה שלי. מבלי להתכוון הגעתי לפואנטה. סיפור הזה משמש דימוי מצויין, שמעביר באופן חזותי, עלילתי והומוריסטי את התפיסה שלי לגבי תפקידי כמנחה.
עכשיו אני ממהרת אל ראש הטקסט וחושבת על כותרות אפשריות:
"מרק הגרזן שלי – סדנאות כתיבה", או "הגרזן שבמרק הירקות המשובח",
או "לבשל מרק ממים וגרזן".
אני לא יכולה להחליט. כולן טובות, אבל אף אחת מהן לא ממש קולעת. טוב, אני אומרת לעצמי, גם בשביל זה יש עורך.
אם הוא בכלל יאהב את הטקסט הזה, אני מזכירה לעצמי. אני לא מאמינה שלזה ציפה כשביקש ממני לכתוב את הטקסט. למודת נסיון מטקסטים שלא התקבלו אני מזכירה לעצמי להרפות. יאהב – יאהב. לא יאהב – לא יאהב. המוזיקאי יונתן בר-גיורא אמר לי פעם, בניסיון לנחם אותי על המכירות הדלות של הרומן שלי ("להחזיר את הפיות לארץ ישראל", הוצאת מודן): "ספר הוא ספינה ששטה לאט אבל מגיעה למקומות רחוקים."

אני מזכירה לעצמי את דברי ג'וליה קמרון: לי יש אחריות להתייצבות לעבודה, לא לתוצאה.
אני מזכירה לעצמי גם את הכותרת שניסחתי במודעות המפרסמות את סדנאות הכתיבה שלי: "להקשיב. להסתכל. לחפש." נדמה לי שזה מה שעשיתי בטקסט הזה. אני יכולה להרשות לעצמי לחוש מסופקת.
אני מסכמת בנקודות הבאות למחשבה:
* כמו תמיד, חשוב שלא אשפוט טקסט שכתבתי בחיתוליו, אלא שאתרחק ממנו. מפרספקטיבה של זמן הוא עשוי להיראות לי אחרת. גם עורך יכול לעזור.
* יש טכניקות ותרגילים שונים שיכולים להוות קיצורי דרך להתחברות לעצמי (כמו כתיבת רצף).
* מהו טקסט מוזמן, ומתי וכיצד אני יכולה להשתחרר מה"מזמינים" הפנימיים שלי (ואולי גם החיצוניים) ולהתפנות לשרת רק את הקולות הפנימיים העמוקים שלי.
* מאוד חשוב שאני כמנחה אהיה פתוחה, מכילה ומקבלת, כי זה עוזר למשתתפים בסדנא לקבל ולהכיל חלקים בתוך עצמם ולאפשר לחלקים אלה להגיח בכתיבה.
* התפקיד שלי כמנחה מוגבל ועלי לזכור זאת. אני המיילדת, אני מאמן הריצה שמלווה את הרצים במסלול, אני הגרזן שמוציאים מן המרק בסוף הבישול.