מילים שנשארות

"את ריאלית או הומנית?" היו שואלים אותי בתקופת בית הספר, כשהתחלקנו למגמות. אומרים לנו שאנחנו או זמרים או ציירים או סופרים או פילוסופים או מהנדסים או רופאים או דייגים או מטפלים. ואם כבר בחרנו משהו אחד אז זה מצויין ועכשיו יש מסלול קבוע ומאד כדאי להתמקד רק בו. לפני כשבוע מישהו אמר לאורי בן השמונה ש"לא מתאים לך..." ובן זוגי אמר לו: "רק תדע אורי, כל פעם כשאומרים לך שלא מתאים לך, תדע שאתה עושה משהו נכון."

בכיתה ג' נתנו לי שני קטעי סולו ב"סדר" של הכיתה. את הראשון קיבלתי בהתחלה, ואחר כך נוסף לי "שלושה מי יודע". בטקס בבית ספר שרתי יחד עם שני חברים לכיתה "שמי ילוסלבסקי חסיה, אני תלמידת גימנסיה...". לא חשבתי שאהיה זמרת, לא ציפיתי שיאספו אותי ל"כוכב נולד" שאז עוד לא נולד, פשוט לא חשבתי. מתישהו באותם ימים אחי הגדול והאהוב אמר לי שיש לי את הקול הכי נורא שהוא שמע בחיים שלו. אני לא יודעת אם אמר את זה כדי להקניט, או אם התכוון לזה בכלל. הוא על כל פנים כלל לא זוכר היום שאמר את זה, אבל אני זוכרת. ועוד איך אני זוכרת.

את סדנאות הכתיבה שאני מנחה אני אוהבת לפתוח ב"נסיך הקטן". אחרי שצייר את ציוריו א' וב', שלא הובנו על ידי המבוגרים, אפילו שמאד השתדל להיות ברור, שכן "תמיד צריך להסביר להם הכל", אומר המספר כי: "המבגרים יעצו לי למשוך ידי מציור נחשים-בריחים מבפנים או מבחוץ ובמקום זאת לשקד על למודי הגיאוגרפיה, דברי-הימים, החשבון והדקדוד. וכך קרה הדבר כי בהיותי בן שש ותרתי על אמנות הציור שבה נכונו לי עתידות. כשלון ציורי מספר א' ומספר ב' הוא שרפה את ידי. לעולם אין המבוגרים מבינים דבר וחצי דבר בשכלם הם וקשה לילדים להסביר להם תמיד-תמיד." (הנסיך הקטן, עמ' 4)
מי מאתנו לא יכול להבין קטע יפהפה זה? למי מאתנו לא אמרו פעם שהוא לא יודע לשיר / לכתוב / לצייר / לשחק? וכמה מאתנו באמת הפסיקו ליצור בגלל הערה קטנה, שנאמרה בהסח הדעת, שייתכן ושנייה אחר כך נשכחה על ידי אומרה? אישה מקסימה בת 80 אמרה לי שכשהייתה ילדה אמרו לה שיש לה קול של סבתא. אז היום היא סבתא, אבל מאז הפסיקה לשיר.

כמעט אי אפשר לתפוס את המשמעות של תמיכה או של העדר תמיכה בגיל צעיר. בכיתה ד' היה לנו שיעור חיבור. היה זה השיעור האהוב עליי ביותר ובכל שבוע הייתי ממלאת את המחברת בשיר או סיפור חדש. מורתי אז, שרה בר, הייתה קוראת בעיון כל מילה שכתבתי ועונה לי בשיר משל עצמה. עד היום אני זוכרת את הערותיה המפרגנות: "עד היום ידעתי שחבויה בך סופרת קטנה. עכשיו אני רואה שהתגלתה גם משוררת. והמשוררת יעל עפה לטייל בין כנפי הדמיון..." ועוד. ועוד. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לה וגם לשאול - ואולי גם בך חבויה איזו סופרת קטנה?
בתור יוצרת במילים, אני מייחסת חשיבות אדירה לכוחה של מילה. שרה בר השתמשה במילים ככוח בונה, וכך עזרה לי לצמוח. ויש שמשתמשים בהן אחרת, מבלי שהם מבינים איזה חומר נפץ הם אוחזים, אילו השפעות הרות גורל יכולות להיות למשפט אחד, למילה אחת, ברגע מסוים; עד כמה הן עלולות להיחרט בזיכרון, לחלחל, להותיר צלקות. ולא רק ילדים נופלים מכוחה של מילה, גם מבוגרים. הייתי רוצה להגיע ליום שבו לא אצטרך לשמוע מילה טובה, שבו אהיה מספיק מגובשת ושלמה ולא אצטרך חיזוקים כדי להרגיש טוב. אולי כולנו היינו רוצים בזה, אבל עד אז, מילה טובה תתקבל בברכה.

הבשורות הטובות הן שאף פעם לא מאוחר לקום על הרגליים, לשקם את הפציעה וליצור, גם אם אין לנו יומרה להיות סופרים / ציירים / רקדנים. ג'וליה קמרון קוראת לשיקום "פניית פרסה יצירתית" בספרה המעורר והנודע, "דרך האמן", ספר שעזר לי ולהרבה אחרים והוא מרחף כאן בין מילותיי. בזכותו (וגם בזכותי ובזכות תמיכתו ואהבתו של בן זוגי), התחלתי לצייר, לרקוד ריקודי בטן, להלחין שירים שחיברתי ולנגן ולשיר אותם עם הגיטרה. בביתנו תלויים ציורים שבן זוגי ואני ציירנו. אמנם ציוריי עוד תלויים בשירותים, אבל בכל זאת אני רואה את ציוריי מספר פעמים ביום ומחייכת.

כל כך הרבה אנשים יוצאים לפנסיה ואז מגלים שבעצם תמיד רצו לכתוב או לצייר, שבגיל 16 היו כותבים כל כך יפה. בתכנית לכתיבה יוצרת למדו אתי עורכי דין ושופטים ופסיכולוגית ואיש ממשרד הביטחון. הם יוצרים ומתגלים ומגלים ותוהים איפה היו עד עכשיו. אז זה מה שאני רוצה לומר כאן. שאפשר. תמיד. עכשיו.