פתאום את הופכת להיות אמא...

בספרו "הולדתה של אם" מתאר ד"ר דניאל סטרן את האימהות כזהות חדשה: האימהות משנה את מי שהיית קודם לכן, היא משפיעה על כל תחומי חיי הנפש שלנו, מערכת הערכים, תחומי עניין, תהליכי בחירה. החיים הקודמים שלך נדחפים הצידה, ומפנים מקום להתנסות חדשה לגמרי, אותה הוא מכנה "הלך הרוח האימהי".
האמירה הפשוטה, הטרוויאלית, שהאימהות משנה אותנו ללא הכר, היא חוויה פתאומית עבור אמהות רבות, כזו שלא יכלו להתכונן אליה בשום דרך. כל מי שחברה במועדון האנושי העתיק ביותר בעולם מבינה בבירור על מה אני מדברת, אבל מי שטרם ילדה, ככל שתנסה לתאר את החיים עם תינוק, חסרים לה הכלים לדמיין את עצמה כמי שהיא עתידה להיות בתור אם.

בעברית יש משחק מלים מופלא, שבעזרת מקף קטן הופך את האימהות לאי-מהות, הנתונה לפרשנות כפולה: אי-מהות כחוסר מהות, פינוי כל המהות הקודמת שלי, ניתוק מהסביבה הקודמת, אי-יצרנות במובן הקפיטליסטי של היעדר פרנסה, את הרי ב"חופשת" לידה... כל מי שהיתה שם יודעת שהחוויה רחוקה מחוויה של חופשה כמו מזרח ממערב, ובכל זאת הדבר המרכזי ששואלים אותך חבריך לעבודה הוא "מתי את חוזרת?" הציפייה שהאם תחזור מהר ככל האפשר לעבודתה, לגזרתה, ובכלל לחייה הקודמים, משקף סוג של חוסר עניין חברתי במה שעובר על האשה שהפכה לאם. שאלות התעניינות בתינוק המתוק מתחלפות בשאלה "את לא משתעממת כל היום מציצי-קקי-פיפי?"...

אבל אפשר לקרוא אי-מהות גם כאי של מהות חדשה, מיוחדת, חיבור לטבע ולתפקיד האנושי הבסיסי, גילוי המהות האנושית האמיתית ביותר. האהבה המציפה אותנו, חדשה מסוגה, אהבה שאינה תלויה בדבר, היא הדלק של אמהות רבות בשגרת ה"תפעול" המעייפת כל כך... "אני אוהבת אותו פשוט משום שהוא קיים" אמרה לי אמא טריה, מגלה בתדהמה את ההורות בפעם הראשונה.

ד"ר סטרן מחלק את התפתחות הזהות האימהית לשלושה שלבים: ראשית- ההריון והלידה, שנית- האחריות לחיי התינוק, ואחרון- חיפוש תבנית מחזקת לאימהות, תוך בחינת היחסים עם אמי ומפגש עם אמהות אחרות.

במהלך ההריון את מתכוננת בעזרת הדמיון לקראת התפקיד החדש שלך. זוהי תקופה של עיסוק אינטנסיבי בעצמך, מודעות לגופך המשתנה לנגד עינייך ויוצר מקום לאדם נוסף בתוכך. בו זמנית, מתרחשת הכנה מנטלית לקראת המפגש עם התינוק שלך, בעזרת התינוק המדומה שמתפתח במוחך.
הלידה היא חוויה מדהימה וחד פעמית, שבבת אחת מפגישה אותך עם עוצמות שלא ידעת: כאב, התרגשות, הקלה, קושי, שמחה, אכזבה... לידתו של התינוק היא רק השלב הראשון בלידתה של האם. המפגש עם האדם החדש שילדת אינו תמיד רומנטי ורגוע כמו בסרטי "אהבה ממבט ראשון". נדרש זמן לעבד את הסערה הפיזית והרגשית שחווית בלידה, ולהבין את החוקים החדשים לפיהם יתנהג העולם שלך מעכשיו.

חזרתם הביתה, ופתאום את מבינה את גודל האחריות לחייו, לגדילתו ולהתפתחותו של יצור אנוש זעיר התלוי בך לחלוטין...אני זוכרת את עצמי נוסעת הביתה מבית החולים, וסכנת הכביש פתאום הופכת מוחשית ומפחידה... יתכן שזהו אחד התפקידים הרי הגורל והמשמעותיים ביותר שתעשי בחייך, אך על פי רוב תלמדי אותו בעצמך, ללא יועץ צמוד וללא סדנת "כניסה לתפקיד". במצב העניינים בחברה המערבית, לאחר שנפרדנו ממבנה החמולה, "זקנות השבט" נמצאות בבתי אבות או עדיין בשיא הקריירה שלהן. אנחנו האמהות הטריות נשים עצמאיות, מנהלות את חיינו ללא עזרת אמא כבר שנים רבות, ולעתים לא יודעות איך לבקש עזרה. הטיפול בתינוק למשך 24 שעות ביממה, ללא הפוגה, מחייב את האם לעסוק במגוון גדול של תפקידים שלא עשתה מעולם, ולסמוך על האינטואיציות שלה. ההכרה באחריות המלאה הנמצאת על כתפייך גורמת לך לעשות דברים שעשויים להראות מגוחכים: לבדוק אם הוא נושם, להחליט למי מותר להרים אותו... דבר אחד ברור: את תעשי הכל כדי לשמור עליו, ועל כל שערה משערות ראשו הקרח... האחריות הזו, שמעולם לא היתה לך, יוצרת פרופורציה אחרת אל מול משימות החיים שנראו לך כל כך קריטיות עד לפני שבוע: להכין מצגת לישיבת הנהלה, להגיע לתורנות בזמן, לסגור עסקה עם הלקוח...

"הדאגה היא מנת חלקנו, מהרגע שהתינוקת נולדה ועד לרגע בו אנחנו נעצום את העיניים" אמרה לי פעם ורדה, אם מנוסה. זה ילווה את כל חיינו. פתאום התחלתי להסתכל אחרת על ההורים הדאגנים שלי, פתאום יכולתי לסלוח להם על משפטים מעצבנים שגרמו לי לטרוק דלתות כמתבגרת, פתאום הבנתי את עוצמת האהבה שגורמת לכל הדאגה הזו לצמוח.
לחששות הבלתי-הגיוניים לכאורה יש פונקציה השרדותית, המנסה לשמור אותנו עירניות ודרוכות לצרכי התינוק, מתעוררות לשמע שינויי הנשימה שלפני הבכי באמצע הלילה, ובוחנות היטב כל סכנה בסביבה הקרובה. כך משתנה מוקד העניין שלנו בחיים, ומחדד את חושינו אל מידע חדש: חוט חשמל רופף בדירה של סבתא? מדרגות שרק אתמול החמאנו על יופיין, לפתע מסוכנות כי המעקה אינו תקני?

השלב השני מסתיים לאחר שעברת את טבילת האש של החודשים הראשונים, כשהתינוק גדל ומתפתח, ולמרות הבלבול והעייפות הבלתי נסבלת את ממשיכה לטפל בו...
מעבר לטיפול הפיזי, בשלב זה את יוצרת יחסים אינטימיים עם בן-אנוש המתקשר בדרך בלתי מילולית, ויחד איתו את לומדת מחדש מה זו אהבה. או אז נוצר בסיס של ביטחון עצמי בזהות האימהית החדשה שלך.

בשלב האחרון- חיפוש תבנית מחזקת, את עסוקה בחיפוש תמיכה וחניכה מנשים אחרות בתהליך הלמידה על האימהות שלך עצמך. משתתפות במעגלי אמהות ותינוקות, בקורסים שונים ואפילו אמהות זרות בגינה הציבורית הופכות לחברות בלב ובנפש, איתן אפשר להתלבט בנושאים החשובים באמת: הנקה או בקבוק? מה קרה לזוגיות שלנו אחרי הלידה? ומה קורה לקשר עם אמא שלי? בחינה מחודשת של הקשר שלך עם אמא שלך, והבנת השפעתו על עיצוב הקשר שלך עם ילדך הוא תהליך מרכזי בעיצוב הזהות שלך כאם: במה את דומה לאמא? כבת בוגרת, אילו צדדים את מקבלת באימך? על מה את סולחת? ומהם הדפוסים שאת בוחרת לשנות? באילו נושאים תחפשי תשובות אצל חמותך או חברותייך בניסיון לעצב את זהותך הייחודית כאם?
עם סיומו של השלב השלישי השלמת את הצעד הראשון במסעך המופלא באימהות.