הכל מתחיל בבית

אדם שהולך בפעם הראשונה בדרך חלוצית, אינו יודע מה הם החוקים של הדרך הזו. למי שבוחר בדרך כזו מתגלים חוקים חדשים, אולם אחר-כך הוא ניצב בפני בעיה כיצד להעביר את הגילוי הזה לאנשים אחרים. אינני משווה את עצמי לגדולי החוקרים, אבל אני הלכתי בדרך שאיש לא הלך בה, ובדרך הזו התגלו לי חוקים מסוימים. יכולתי לראות את המשמעות העמוקה של החוקים, אך לא ידעתי כיצד להעביר אותם.
הדברים המשמעותיים אינם מתגלים לצורך אישי. הם מתגלים על-מנת שיעבירו אותם הלאה. החיפושים להבין את החוקיות שעומדת מאחורי דרך הריפוי של אחי בוריס גמבורג ושלי נמשכו שנים רבות. הייתי בטוחה שהיכולת שלנו לעזור לאנשים אינה מקרית. היה לי ברור שישנם חוקים ועקרונות אוניברסליים שלפיהם אנחנו עובדים ואותם ניתן לראות ולהבין. כבר לפני הרבה שנים הגענו ליכולת לטפל באנשים ברמה מאד גבוהה, אבל היה קשה מאד לתפוס את החוקיות הזו במילים ובנוסחאות ולדייק בראייה על-מנת להעביר אותה הלאה. הדברים שהתגלו לי היו כל-כך משמעותיים, שאזרתי אומץ להמשיך ולחפש דרך להגיע לדיוק המירבי. לאנשים שלא עברו דרך חלוצית כמוני, קשה להתייחס ברצינות הראויה לגילויים. החיים שלהם אחרים ויש להם סדר עדיפויות שונה. רק מעט אנשים מבינים שמדובר במהפך בחשיבה ובחיים, ברמה מסוימת של הבנת תהליכים שממנה אפשר לצעוד קדימה בצורה מדויקת יותר.


טובים השניים

הגילוי שהגיע אלי הוא אודות התפתחות התהליך המחשבתי של הפרט - במסגרת של שניים. רוב האנושות עוסקת בהתפתחות הפרט, ואילו אני הכנסתי את ההתפתחות האנושית למסגרת של שניים. הגילוי שלי הוא שברמה המחשבתית לא ניתן להגיע להישגים גבוהים ללא התוספת הזו. בדרך-כלל כשמתגלה למישהו דבר-מה, אין לו יכולת לדבר על הגילוי ללא ביטוי כלשהו. אני קיבלתי ביטוי בצורה של תפוח. מדובר בסמל של "תפוח" – בציור של שתי אותיות - ג' וז' (המסמלות 'זוג') שאם מקרבים אותן זו לזו נוצרת תמונה של תפוח.

סמל ה"תפוח" בשבילי הוא ביטוי מאד מצומצם לגילוי מאד משמעותי. מהו הגילוי? שהתפתחות מחשבתית במסגרת של שניים, יכולה להביא למהפך בעולם, לאפשר לאנשים לצעוד קדימה ולהתפתח בצורה מדויקת יותר ובהצלחה רבה.

לפני שנים רבות, כאשר על הראש של ניוטון נפל התפוח, התגלה החוק הפיזיקאלי של כוח המשיכה שנתן דחף משמעותי להתפתחות הטכנולוגית בעולם. אני קיבלתי את ה"תפוח" כסמל לידע שנותן דחף משמעותי להתפתחות אנושית בכל המישורים, אולם מהר מאד הבנתי שזו תהיה משימה לגמרי לא פשוטה להעביר את המסר הזה ברמה כזו של צמצום. אנשים מחפשים את ההתפתחות שלהם כפרט. הם נמצאים במילה הזו ('פרט'), ועושים הכל כדי
לפתח את עצמם - נוסעים למקומות נידחים, עושים מדיטציות ותרגילים, אוכלים מזון מיוחד וכדומה. הם משקיעים מאמץ אדיר, כי הם לא מחפשים ידע כיצד לפגוש עוד אדם אחד ועמו להתפתח. לכן הבנתי שעלי למצוא איזה "טריק" על מנת להעביר את המסר. ראיתי שבכל זאת יש סוג אוכלוסייה שאליה אני יכולה לגשת בעדינות ובחכמה. הבנתי שאפשר לפנות לכל אבא ואמא, לגעת בכמה "כפתורים" ולומר להם לפחות לא להיות אדישים כלפי הילד שהם הביאו לעולם. לפנות אליהם כדי שיבינו שהילד כבר נמצא בתהליך מחשבתי מהרגע שהוא נולד, והוא רק צריך שותף שייתן לו תנאים טבעיים ונוחים כדי להתפתח כמו שצריך. הבנתי שאני יכולה להציב את הילד כשחקן הראשי, לפחות בתחילת הדרך, ובאמצעותו להעביר את המסר הזה.

דרך ההבנה הזו הגיע אלי גילוי נוסף - שילד מביא לזוג הורים רעיון להתפתחות. אנשים בדרך-כלל מתחתנים, מביאים ילד לעולם וחושבים על הנאות החיים. הם לא מעלים על דעתם את האפשרות לקיומו של תהליך התפתחות ברמה מחשבתית, והם בוודאי לא רואים את הילד כנציג של ההתפתחות. אני ראיתי את הדברים הפוך - הגילוי שלי הוא שילד מביא את רעיון ההתפתחות להורים, והביטוי שהגעתי אליו כדי להראות זאת הוא המשולש המשפחתי שבניתי כמודל.


הילד כמוביל

ילד מביא עמו את הכיוון להתפתחות. ואנחנו כהורים שלא יודעים על כך דבר, רק מסתכלים על הציור של המשולש המשפחתי ואומרים לעצמנו: מדוע להתנגד לזה? הרי הוא הילד שלנו, הוא כבר נמצא בתהליך מחשבתי ויש לו כיוון להתפתחות, אז בואו נלך אחריו. אני הפכתי את הילד למוביל, כי אנחנו המבוגרים לא יודעים איך התהליך מתנהל. אני אומרת 'בואו נלך אחריו', שכן הוא כבר נמצא שם. בואו נעזור לו לשמור על כיוון ההתפתחות כלפי מעלה, כפי שהציור מראה, ואנחנו נלמד את התורה הזו דרכו.

יש לנו מסגרת שנקראת 'משולש משפחתי' שבתוכה רעיון ה"תפוח" שמסמל ידע על התפתחות מחשבתית במסגרת של שניים. כך, בסיטואציה של שני הורים וילד, הבנת התהליך עובדת ביום-יום ובאה לידי ביטוי במציאות. זו לא המצאה שלי. זהו פשוט חוק שכאשר מקבלים אותו, אפילו בלי להבין, הוא עובד בצורה מדויקת ומביא להתפתחות של כל בני המשפחה. אנחנו מכניסים את ה"תפוח" לתוך הסיטואציה של חיי היומיום בבית ורואים את הכיוון להתפתחות של כל המסגרת הזו - כיוון התפתחות כללי עבור שלושה אנשים ששואפים להתפתח בצורה מדויקת. מי שמבין זאת ורואה את התוצאות אולי חושב שקורה לו נס, אבל בסך-הכל מדובר בחוק שעובד.

כיצד קיבלתי את הרעיון הזה? אני כל חיי שומרת על מסגרת של שניים יחד עם אחי בוריס, בכל מיני צורות. אף פעם לא שברתי את המסגרת הזו, אף פעם לא הייתי נגדה, ולכן אנו דוגמא חיה למודל עם הרבה כוח. כמרפאים בחרנו דרך לשמור על המודל ולעבוד דרכו. כאשר מקבלים את המודל הזה, מתחילים להבין מה טמון בפנים.


בית עם ספירלה

הגילוי הבא הוא שלתהליך התפתחות נדרש מבנה. אם נביט במודל נראה את סמל הספירלה שמייצגת תהליך של עלייה ברמה. הספירלה הזו היא לא מתנה; אנחנו עובדים קשה כדי לעבור מסיבוב לסיבוב, והתהליך הזה מתרחש במקום מסוים - לא בכל פינה בעולם. מאד חשוב לבנות מקום שמאפשר לתהליך להתפתח. ומהו המקום הטבעי לכל אחד מאתנו? הבית. החלום של הרבה אנשים הוא לבנות לעצמם בית ויש בזה משמעות, כי בית הוא מבנה המגורים הטבעי של האדם. מודל הבית שאני מציירת הוא אמנם מודל מחשבתי, אך הוא מתייחס גם לבית הממשי שבו אנו גרים. בכל בית של אדם הנמצא במסגרת זוגית, שהיא המסגרת הכי מינימלית, ניתן לקיים תהליך התפתחות. זה אפשרי בכל סוגי האוכלוסייה ובכל בית, ללא יוצא מן-הכלל.

כאשר אנחנו לא מאפשרים את הקיום של תהליך התפתחות בבית, הוא פשוט לא מתרחש. ואז, החיים שלנו הופכים לרצף מתיש של מחלות ואירועים קשים. אני אומרת שאין הצדקה ואין שום משמעות לעבור את החיים בצורה כל-כך קשה. אם נראה את הבית כמקום בו אנחנו מאפשרים את קיום התהליך ולא נהרוס אותו כל רגע בשטויות, באמת נראה תוצאות. אם לא נראה את הבית כמקום להתפתחות, היכן יהיה המקום? יש אנשים שבוחרים ללכת לבית-כנסת פעמיים ביום ולבנות שם את המקום. אנשים אחרים בוחרים את מקום העבודה ובונים שם את המקום - למען המדינה או למען הבוס.

אני מדברת על השיבה הביתה חזרה לעולם החשיבה. אנשים מנהלים תהליך מחשבתי מחוץ לבית המבוסס על עקרונות מסוימים, ואז חוזרים הביתה ומפסיקים את התהליך. באופן הזה הם "שוברים" את החיים יום-יום במעבר מהבית החוצה ובחזרה, ובבית הם נעשים חולים. למען הפרנסה הם יוצאים לעסק או למקום העבודה, עושים מאמץ רציני להחזיק את הראש בתפקוד מלא, אבל חוזרים הביתה כדי להיות חולים.

כאשר אנחנו מתייחסים לבית כמקום הנבחר למטרת התפתחות, הכל יתפתח שם - זוהי רק בחירה. וכאשר אין בחירה, כל מי שמגיע הביתה מתייחס אל עצמו כפרט וחושב בצורה ספונטנית על מה שבא לו. העניין הוא שכאשר נמצאים בתהליך התפתחות במסגרת פונקציונלית של שניים, סוג כזה של חשיבה הורס את היציבות של המסגרת. בן-אדם חושב על מה שבא לו, בלי ביקורת, כי אף אחד לא יודע מה עובר לו בראש. השאלה היא מה כל-כך קשה נאמר לאשה, לחשוב על משהו מסוים, לא גדול במיוחד, כמו למשל: 'אני רוצה להכין ארוחת צהרים', ולגשת למטבח. אבל כאשר היא תוהה וחושבת לעצמה: 'האם להכין ארוחת-צהרים?' המחשבה הבאה תהיה: 'כן, בעצם אולי לא עכשיו'. לזה אני קוראת בלבול; ממחשבה כזו כל הבית "נופל". אלה בסך-הכל שני משפטים בחשיבה שאף אחד לא שומע. הם נמצאים רק בראש שלנו, ואנחנו בטוחים שלא עשינו רע לאף-אחד: לא לילד שמשחק בבית ולא לבעל שנמצא בעבודה. אבל בקשר פונקציונלי אין כל משמעות היכן בן-הזוג או הילד נמצאים ברגע נתון. הקשר תמיד קיים. כשהבעל חוזר הביתה הוא כבר הרוס ועייף - לא מיום העבודה, אלא מאשתו שיצרה עבור שניהם בלבול-מוח. ואת כל זה היא עשתה בכלל ב"התנדבות", שכן איש לא ביקש ממנה להכין ארוחת צהרים.

זוהי דוגמא משעשעת שהבאתי (וכל אחד מכם יכול לבדוק איך הוא חושב בתוך הבית) אבל אם נחזור ונהיה רציניים, נראה שמדובר פה בדברים בעלי משמעות. כל תלמיד תיכון יודע מהו החוק של ניוטון, וכל ההתפתחות הטכנולוגית מבוססת על כמה חוקים מאד פשוטים. גם טכנולוגית המחשבים שמתפתחת במהירות עצומה מבוססת על כמה חוקי יסוד. אנחנו בשגרת החיים מתעלמים מקיומם של חוקים מסוימים ומפרים אותם כמעט כל רגע. שום אסון לא קורה כאשר מגיעה מחשבה שלא לעניין שאינה נוגעת לחוק זה או אחר. אך כאשר היא נוגעת בחוקים, מופיעות מחלות קשות, וההתפתחות נתקעת. יש מעט מאד חוקים, אבל הם כל-כך משמעותיים, שחייבים לקבל אותם על-מנת להתפתח ולא לסבול.


כל מבנה מקיים עיקרון

אלה ההבנות הבסיסיות שעליהן בניתי את הידע הבסיסי להתפתחות הפרט במסגרת של שניים. בן-אדם עם עצמו לא יכול להתפתח. אין לו את הראי שייתן לו את האינדיקציה לאן הוא הולך. כאשר לא מקבלים את החוקיות הזו אין התפתחות מחשבתית ברמה הכי מדויקת, כלומר מאבדים בקלות את הכיוון להתפתחות. בסך-הכל ישנם שני כיוונים - כלפי מעלה או כלפי מטה. מחלה זו התדרדרות; זהו ביטוי של איבוד הכיוון להתפתחות. אנחנו מאבדים אותו בחשיבה, בחוסר הבנה מהו התהליך המחשבתי.

אני מדברת על בית שבו אפשר לחשוב בצורה יציבה שבונה משהו. בחשיבה אפשר להרוס תוך רגע. בן-אדם יושב בערב מול הטלוויזיה, מנומס וחייכני, אבל בפנים הוא נגד הבן-אדם השני שאתו הוא בחר לחיות. מחוץ לבית במקום עבודתו, הוא יודע שתמורת פרצוף חמוץ הוא לא יקבל משכורת, אבל בתוך הבית נדמה לו ששום דבר לא יקרה. אין צורך להתאמץ שנים כדי להרוס את המבנה הפנימי של בית, שאגב, ברוב הבתים שביקרתי כמעט לא קיים. כאשר נמצאים במבנים עסקיים, מכל סוג, תיאטרון, בית חולים או בנק אפשר להרגיש שקיים שם מבנה אנרגטי. בכל מבנה עסקי או מבנה שמקיים איזה רעיון, העקרונות הללו נשמרים. אם מישהו למשל יכנס לבנק ויבקש דבר שיהיה מנוגד לחוקים שהם קבעו לעצמם, הוא יתקל בסירוב, ובצדק, כי הם "בעד עצמם". לעומת זאת, לבית אפשר להיכנס בחופשיות ולהסתובב כמו בטיול לא מאורגן מחדר לחדר ולעשות כמעט כל מה שבא לראש.

ברוב הבתים אין מבנה אנרגטי פנימי תהליך התפתחות בכיוון כלפי מעלה, וזה הבית שבו נולדים ילדים וממנו הגבר והאשה יוצאים יום-יום לעיסוקיהם. זה חבל, כי הבית יכול להיות מקור של כוח שאין כמותו. דווקא שם אפשר לבנות מגדל יציב וגבוה שממנו ניתן לראות הרבה דברים בפרספקטיבה, ראייה הנדרשת למעבר מסיבוב לסיבוב, בתהליך התפתחות מתמיד המכוון למטרותינו הנבחרות.