גניבות ספרותיות

לשלוח יד

נכתב בהשפעת מורים, ספרים, אהוב, אוטובוסים, מיץ גזר, שוקולד שלא נאכל, חיפה, קופאית נחמדה בארומה, מתקן עם סוכר חום, לבן וסוכרזית, יום לימודים, ישיבה על כסא בר גבוה, שלטים צהובים מתנוססים: "בואו נתפוס אותו ביחד. צלצלו: 100".

אתמול במונית הנהג אמר: "יא אלוהים," וכתבתי בפנקס: "יא אלוהים."

היום בסמינר "יסודות הפואטיקה הסטרוקטורליסטית" למדתי על יורי טיניינוב שהגדיר את הספרות כאבולוציה. בעצם דארווין הוא שדיבר אל אבולוציה (הראשון?) ואחריו, היה את המרקסיסטים שדיברו על אבולוציה של חברות והנה, טיניינוב מדבר על אבולוציה של ספרות. האם הוא מעתיק? מושפע? גונב אולי? טיניינוב כתב על ז'אנרים ספרותיים שעוברים תהליך של אוטומטיזציה (מונח ש"לקח" משקלובסקי), ועל כן יש צורך בחידוש ונוצר תהליך דיאלקטי. אני חשבתי על משהו הרבה יותר פשוט וקטן, על האבולוציה שלי, על המהפכות שעשיתי בבית, על המרד שמרדתי שנים כה רבות, על זה שגדלתי בשנים מסוימות כתגובת נגד להורים שלי, רק כדי להיות אחרת. וכן, כבר חשבו על זה לפניי, אני יודעת, אבל עכשיו אני כותבת את זה ומקשרת את הדיאלקטיקה שלי בבית לקוף שממנו אולי נוצרתי (גם אתם).
לפני מספר שנים למדתי על המרד של אלתרמן ושלונסקי בביאליק, על המרד של זך באלתרמן, על המהפכה של יהודה אטלס בשירת הילדים בשנות השישים... אנחנו גם מורדים וגם מושפעים, אומרים הפורמליסטים. יש נורמה ויש את האינדיבידואל ובכל אחד מאתנו יש גם את זה וגם את זה. כשמרדתי בהורים שלי פעלתי גם מתוך הנורמה וגם נגד הנורמה וגם בדרך האינדיבידואלית שלי. קיבלתי מאבי עדינות, מאמי רגישות לשונית, משניהם את שיערי המתולתל. ובכל זאת התעצבתי לכדי מישהי אחרת. קיבלתי מהם, אך לעולם לא אהיה הם.

"הוא כותב כל כך יפה, אני מפחדת להעתיק," אני שומעת לפעמים בסדנאות הכתיבה. "נדמה לי שאני מחקה אותו," אומר מישהו בחשש. "אולי כדאי לי לא לקרוא," הוא ממשיך. "אולי כדאי שתקרא," אני אומרת.

"אנחנו חיים בעולם של טקסטים," אמרה מורתי הסופרת רונית מטלון באחד השיעורים. ולא, היא לא המציאה את המשפט הזה. מה זה טקסט? אני שואלת. האם טקסט הוא רק סיפור או שיר? ואולי טקסט זה גם משפט ששמענו ברחוב, תוכנית שראינו בטלוויזיה, הסבר על מצדה ששמענו ממדריך הטיולים. האם אפשר שלא לשמוע?

לעיתים בן זוגי ואני מדברים במילים דומות. האם אני מעתיקה ממנו? האם הוא מעתיק? האם הוא יהיה אני? האם אהיה הוא?

היום בשיעור המרצה סיפרה על משוררת מסוימת ש"שלחה ידה" בכתיבת פרוזה. "שלחה ידה," איזה ביטוי מצחיק חשבתי וחרטתי אותו במוחי והנה הבאתי אותו לכאן.

סיפוריי שאובים מהחוויות שאספתי ושאני אוספת בחיי - העצים, האנשים, הכבישים, מיצי התפוזים, הטוסטים עם הטחינה והדבש (מומלץ)... וגם, מדרך קליטתי את העולם: חושיי שקלטו ריחושים ושמות וריחות ומילים, שליקטו הבנות, אכזבות, טעמו מאכלים, נקשרו לאנשים, קראו ספרים, שלטים, ראו סרטים, ימים שקיעות.

אין מילה אחת מקורית במילותיי אלה ויחד עם זאת, כל מילה כאן היא מקורית. אף אחד אחר לא היה יכול לארגן את המילים בדיוק כך. מה שאני עושה עכשיו זה בעצם מניפולציה של העובדות - אני מסדרת את המילים והמשפטים והסיפורים בדרך שאני מוצאת לנכון.

את הקול הייחודי שלנו אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו. אפשר לקחת מאתנו חפצים, מילים, לפעמים אפילו אנרגיה. אבל לא את ראייתנו הייחודית.

ומה עם המוזה, אולי אתם שואלים (שימו לב למניפולציה שאני עושה כאן. האם אתם שואלים, או שפשוט ככה יותר נוח לי לנסח את המשפט מסיבותיי שלי?). האם אין בכתיבה רגעים שאינם מושפעים מסביבתנו ושבהם אנחנו נתונים רק לאיזו השפעה קוסמית, גדולה מאתנו? על שאלה זאת לא אענה כאן, אבל רק אכתוב שברגעים קסומים כאלה, אין חשש מ"גניבה", ברגעים אלה, כל מילותיי אלה אינן רלוונטיות (עכשיו הותרתי גוון מסתורי, סימני שאלה, משהו לא פתור).

השפעה היא ברכה בעיניי. כל כך הרבה אנשים כתבו לפנינו וכתבו יפה כל כך... מורה הוא דבר טוב וחשוב, וכשיש מה וממי ללמוד, אז כדאי. אפשר לקבל השראה, אפשר להיות מושפעים. אפשר ללמוד. אפשר להנות. הרווח הוא שלנו.
בזמן הכתיבה המורה הוא השפעה נוספת, שאינה עולה לדעתי על הסנדוויץ' שאכלנו בבוקר, ההעלבות האחרונה, והקנס המעצבן על הספר שלא הושב לספרייה (שימו לב על בחירתי בלשון סביל, כאילו זאת לא אני שלא החזרתי את הספר). כמו שבחיים אנחנו שומעים דעות וסופגים מראות וריחות ולומדים משמחות ואכזבות, ואט אט מנפים וסוללים את דרכנו, כך גם בכתיבה. ומה שנותר הוא ליצור טקסט שתמיד יהיה חדש ויחיד ומיוחד.