תקשורת עם ילדים

איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו

עוד בהיותי אם צעירה הבנתי כי מלאכת גידול הילדים אינה פשוטה כלל. בתיאוריה הדברים נראים פשוטים והמציאות טופחת לנו בפנים. יובל, בני הבכור, אז בן שנתיים (גיל שנתיים האיום- מוכר?) דורש קורנפלקס! אני מפשפשת בארונות ומתגלית האמת העירומה- אין קורנפלקס בבית! העברתי את האינפורמציה לקטן ואז החלו הצרחות להישמע בדציבלים גבוהים. אני עומדת על דעתי וחוזרת על האינפורמציה בקול תקיף, אך רמת הדציבלים רק עולה ומתחזקת. בעודי עומדת חסרת אונים, נזכרתי באיזשהו טיפ שקראתי בספר הדרכה להורים, המציע "נסו למלא את משאלות הילד על דרך הדמיון" . אמרתי לעצמי "אין מה להפסיד, עוצמת צרחות חזקה יותר ממה שקיימת עכשיו לא יכולה להיות" אז גייסתי את כישורי המשחק שלי ופניתי ליובלי בדרמטיות "אולי נשאל את הירח (חברו הטוב של יובל באותם ימים) אם הוא יכול לעזור לנו למצוא קורנפלקס". צרחות האימה התחלפו בסקרנות שהפכה להתלהבות מטורפת וכך מצאתי את עצמי בעיצומו של דיאלוג דמיוני ומשעשע מול הירח המדומה.

לאחר המקרה הזה החלטתי להתייחס לאותו ספר הדרכה יותר ברצינות ואז התגלה לפני עולם שלם. הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (אדל פייבר ואליין מייזליש. ושלא יהיו אי הבנות, אין לי אחוזים על מכירת הספר) נראה במבט ראשון כמו ספר אמריקאי קיטשי טיפוסי מלא בקריקטורות ובדפי תרגולים. המדהים הוא שחכמתו של הספר היא בפשטותו. הספר מדבר על עקרונות מאוד פשוטים, אך קשים ליישום כגון: הקשבה, שיקוף רגש, עריכת הסכמים ועוד. הוא מציג מה אנו נוהגים לעשות באופן אינסטנקטיבי בתקשורת מול ילדים ומה נכון לעשות. ניקח דוגמא פשוטה מחיי היוםיום. הילד מגיע עצוב מבית- הספר "אף אחד לא רצה לשחק איתי היום". כיצד אנו נוהגים להגיב? "לא נורא חמודי", "אל תהיה עצוב" "מחר יהיה בסדר", או לחילופין ממהרים לתת עיצה או פתרון. מוכר? הכוונה טובה, אך היא אינה עונה על מה שהילד צריך באותו רגע. תגובות מסוג זה שוללות את רגשותיו של הילד, מעבירות מסר כי רגש אינו דבר לגיטימי ומכוונות למציאת פתרון מיידי( אנו משתמשים וסופגים אמירות מסוג זה גם מחברים ומבני הזוג). הילד יכול להגיב בשתי דרכים עיקריות: בראשונה הוא מתמרד ומביע את מחאתו על כך שהרגיש לא מובן בהתנהגות פרועה (צעקות, מכות). התנהגות זאת יוצרת מעגל שלם של חוסר תקשורת וקונפליקטים במשפחה. אנו לא מבינים מה קרה לילד שלנו, למה הוא מתנהג כך. סוג התגובה השני מאופיין בהתנהגות צייתנית. הילד מונע למצוא חן בעיני הוריו והיות והמסר הדומיננטי בבית הוא שרגשרת אינם ליגיטימים, הוא לומד לדכא את רגשותיו. רגשות מהווים סוג של אנרגיה. כאשר ילד מדחיק כמות גדולה של רגשות הוא עלול לגדול כמבוגר הסובל מסימפטומים של דיכאון, חרדה, תוקפנות, התמכרויות, או סתם חיים מצומצמים. שימו לב, לא מדובר כאן על מיקרים חריגים, רובנו "נכים רגשית" במידה מסוימת, אך יש לנו דרכים מתוחכמות להפליא להסתיר ולפצות על כך.

איך בעצם אנו יכולים לעזור לילדים להרגיש טוב? בכך שנקבל ונבין את רגשותיהם.
הדרכים לעשות זאת הנן פשוטות להפליא כגון: הקשבה מלאה (יכולה להיות מלווה במילים כגון: אני מבינה, אוי, באמת?), מתן שם לרגש ("בטח הרגשת בודדה כאשר לא רצו לשחק איתך", "זה באמת קשה להיפרד ממי שאוהבים"), מילוי משאלות על דרך הדמיון (דוגמת הקורנפלקס). חשוב לציין כי דרכים אילו אינן באות במקום הצבת גבולות ומתן הדרכה ועצות. רצוי שההורה יעשה הפרדה בין הרגש שהוא תמיד לגיטימי לבין ההתנהגות. לדוגמא: "אני מבינה שאתה כועס על אחיך. מותר להביע כעס, אך אסור להרביץ". כמו כן, הדרכה והכוונה לילד היא יעילה כאשר הילד קיבל קודם לכן לגיטימציה לביטוי רגשותיו וכאשר הילד וההורה לא נמצאים בסערת רגשות.

בעבודתי עם הורים אני שומעת לא אחת את הטענה כי זה מלאכותי להקשיב או לתת שם לרגש. זה אכן מלאכותי בהתחלה. כל שינוי התנהגותי כרוך בעשיית מעשים שאינם באים לנו באופן טבעי בלשון המעטה, אך מניסיוני כאימא וכאשת מקצוע האקט המלאכותי הופך עם הזמן להרגל טבעי. היפה בתהליך ההורות הוא שיש לנו הזדמנות להשתנות ולהתפתח בד בבד עם ילדינו. כאשר אנו מסוגלים להיות אמפטים לרגשות של ילדינו, אנו עשויים להיות יותר אמפטים גם לרגשות שלנו.