הקשר בין תנועה נכונה לטאואיזם

על תנועה וטאו. / נדב בנתור
השכם בבוקר, כשאני הולך לי על קו החוף, אני מתבונן באנשים החולפים על פני בצעדות הבוקר שלהם. לפעמים אני בודק האם הם משאירים עקבות על החול הקשה, ואיזה סוג של עקבות.
בספר הטאו כתוב: "אל תשאיר שבילים לאחרים שיעקבו אחריך".
ספר הטאו, של החכם הסיני לאו טסו, שנכתב לפני כ- 2500 שנה, הוא ספר המנסח רעיונות רוחניים וכללים שראוי לנהוג על פיהם.
תמיד נהגתי לפרש משפט זה באופן מטאפורי: "לא להתבלט", או משהו כזה.
אולם לאחרונה שמתי לב שכאשר אני צועד בים ומקפיד על יציבה נכונה, לא נשארות כמעט עקבות על החול...
ברצוני לבדוק, האם יש קשר בין הדרך שבה אנו עומדים, צועדים ונעים לבין הדרך בה אנו חיים ותופסים את המציאות. בהמשך הספר ישנם תיאורים כיצד אמור להתנהג איש טאו:
"זהיר, כאילו הולך על קרח נמס.
ערני, כאילו מודע לסכנה."
ניתן לומר כי תכונות אלו מתקיימות בנפש ובשכל בלבד, שהרי האדם יכול לקיים עקרונות אלו בתודעתו, להבין אותם וליישם אותן בשיחות, במחשבות ובקבלת החלטות.
אך האם אין קשר לעקרונות אלו גם בכל פסיעה שאנחנו פוסעים, באופן בו אנחנו מתנהלים בעולם, ניגשים למישהו, אוחזים, מניחים או מרימים דבר מה? ויותר מכך, אולי הדברים תלויים זה בזה? אולי לא נוכל להפנים עקרונות אלו, עד שגם גופנו יפנים אותם?
אני מנסה לטעון במאמר זה שאין הפרדה בין המימד ה"רוחני" של דברים לבין המימד הגופני. דרך הגוף ניתן להבין דברים בצורה שלמה ועמוקה יותר, ללמוד ולהשתנות.
עלינו להכיר את גופנו, את המשקל שלו, את צורת התנועה שלו, את הקשר בין חלקיו. לא בגלל שכך נתפתח מבחינה רוחנית. פשוט בגלל שהחיים דורשים מאיתנו להשתמש בגופנו בצורה נכונה ונבונה.
"דברים קלים זקוקים לשורשים כבדים.
דברים מתנועעים זקוקים למרכזים דוממים".
המרכז והשורשים אינם רק מושגים רוחניים. ניתן כמובן להכיל אותם על מושגים בעולם החומר כמו בית, מולדת, ועוד.אולם התחושה האמיתית של הדברים החשובים הללו, צריכה להימצא בתוך גופנו.

דברים שבירים מתנפצים בקלות.
חכמי הטאו חושבים שאולי אנחנו –אנשי המערב- לא חיים כל כך נכון. אולי אנחנו שאננים מידי, מתעלמים מהפגיעות והסופיות של הגוף שלנו מחד, ואלימים כלפיו מאידך. אולי אנחנו קהי חושים, נוקשים, ומתעלמים מכך שהמציאות דווקא מצריכה מאיתנו גמישות, רגישות, אכפתיות וזהירות.
"בעת שלום, זכור את הסכנה.
כשהדברים מתנהלים בנינוחות, אל תהיה שאנן.
דברים שבירים מתנפצים בקלות.
דברים קטנים הולכים לאיבוד בקלות.
ערוך נכון את הדברים, לפני שיתקלקלו.
היה זהיר בהשלימך את הדבר,
כשם שעשית זאת בתחילתו."
ושוב, אפשר להגיד שהדברים מכוונים רק לשכלנו ומנסים לשנות את צורת החשיבה שלנו. אין ספק כי זו חלק מהאמת, אך מה המשמעות בכך שהשכל יבין את כל המורכבויות העדינות האלו, הם הוא לא ידע שבשביל להתכופף להרים משהו הוא אינו חייב לכופף את הגב בצורה מאומצת, אלא פשוט לכופף את ברכיו ולהתקרב אל האדמה?
חיינו, כיום בחברה המערבית, שוחקים אותנו מבחינה נפשית וגורמים לנו להפנות את מרבית תשומת הלב למצבנו הכלכלי- מעמדי- אישי, ומעט מאד תשומת לב לגוף שלנו ולדרך בה אנחנו "מחזיקים" אותו בכל עת. תשומת לב לפרטים קטנים אינה ממש נחשבת בעינינו. למעשה, אפילו בעולם הרוחני, הלב נתפס כמשהו שצריך "לפתוח", כמו איזו משאבה חד מימדית שתפקידה להזרים אהבה.
דווקא הביטוי תשומת לב, יכול להצביע על פעילות מורכבת יותר של הלב. כשאנחנו נתקלים במישהו או מכאיבים לו, אנחנו אומרים "לא שמתי לב". מכאן אני מסיק כי כאשר אנו מקשיבים ללב, התנועה שלנו נעשית עדינה ורגישה ואנחנו נהיים מודעים יותר ואחראים יותר לאופן שבו אנחנו נעים וחיים.
"זרום מסביב למכשולים, ללא עימות עמם.
אל תיאבק כדי להצליח.
קשה ומאובן מתאים למוות.
רך וגמיש מתאים לחיים.
צבא לא גמיש אינו מנצח במלחמה."
לאמירות אלו ישנו כמובן פירוש רוחני. אך ישנו גם פירוש פיסי.
האם הפירושים נפרדים זה מזה? אולי ה"פשט" הפיסי מכיל בתוכו כבר, את כל הידע הרוחני?

הטאו מנסה להפנות את תשומת ליבנו לכך שאפילו מנקודת הראות של המטרות שאנחנו רוצים להשיג איננו פועלים בחכמה וביעילות:
"העומדים על קצות אצבעותיהם, אינם יציבים.
הפוסעים פסיעה גדולה, מתעייפים במהירות."

וכשאנחנו כבר מבינים שצריך להקדיש תשומת לב גם לגוף ולנפש, אנחנו עושים זאת באופן מאוד "מערבי",הייתי חושב שאנשי הטאו, לא ממש מתלהבים ממכוני הכושר ומשיעורי היוגה ש"קורעים" לנו את השרירים. אלו, דרך ניפוח מוגזם ואלו, דרך גמישות מופרזת:
"חדד יותר מידי את הלהב וזה יקהה במהרה.
מלא יותר מידי את הקערה וזו תעבור על גדותיה".
הגוף שלנו צריך להיות חיוני ויעיל ולשרת אותנו במטרות החיים. הוא אינו חייב להיות יפה, חסון, ושזוף. אין צורך שכולנו נהיה רקדנים מעולים או יוגים גמישים.
"מיומנות גדולה נראית מסורבלת...".

הגבוה יסודותיו בנמוך.
אבל מה הקטע? הרי אנחנו כבר "יותר מידי רוחניים", אז למה להוסיף עכשיו גם את הגוף?
ההבנה של הגוף אינה אקט רוחני. למרבה הצער, את הדברים הבסיסים ביותר כמו עמידה והליכה, אנחנו מבצעים בצורה לא נכונה, בצורה נוקשה, שטוחה, מתוחה ומנותקת מהאדמה, מהמשקל ולכאורה מהגוף עצמו.
"מה שנשתל היטב, לא יכול להעקר.
מה שהובן לעומק, לא ילך לאיבוד".
מדוע זה חשוב? ברור שעץ צריך שורשים חזקים. אך האדם אינו עף ברוח, אינו נופל כל רגע ואינו מקיים קרבות אגרוף בכל פינת רחוב?
זה מפני שאנחנו נמצאים בגוף במשך כל היממה ומשתמשים בו שעות רבות ביום. לכן עלינו להשתמש בו בחכמה, ואולי ללמוד מאנשי הטאו, שמזכירים לנו, שעקרונות מסויימים פועלים ללא הרף על הגוף שלנו כמו גם על הנפש ועל העולם. ואם נכיר ונבין אותם, נוכל להיות יעילים, בריאים ושלווים יותר.
כאשר הגוף שלנו מתמלא חיים וחיוניות, ההכרה שלנו מתרחבת והמחשבה הופכת בהירה יותר.
"ותר ותצליח
השתחווה ותעמוד זקוף.
הכבוד מושרש בענווה.
הגבוה יסודותיו בנמוך."
כשההגות היפה הזו חודרת גם לרובד התנועתי, היא מביאה לחיבור עמוק עם הגוף שלנו ועם היופי והמורכבות שבכל תנועה שאנחנו עושים, ויכולה להוביל אותנו לא רק לשיפור החיים ברובד הפיסי, אלא גם הנפשי והרוחני.



נדב בנתור, מורה לתנועה. תלמיד של רות זיו אייל. 052-2272937 nadavben@hotmail.com