ריו אביירטו - נחל זורם, תנועה לגוף ולנפש

ריו אביירטו חוויה סוחפת של גילוי עצמי בתנועה , מוסיקה, קול , מגע ומדיטציה.

אנחנו נפגשי בקבוצה תוך שימוש בכלים פשוטים ביותר המשותפים לכולנו, אלה העוזרים לדלג מעל ההבדלים וליצור תקשורת על בסיס לא שיפוטי ולא מתוך עמדות כוח או חולשה, אלא על הבסיס הרחב של היותנו כולנו בני אדם.
ב"ריו אבירטו" עולם ומלואו: ריקוד מונחה וחופשי, תנועה מתקנת לגמישות, הומור ושעשוע, תרגילי נשימה ויוגה, עבודה עם קול ומגע, טכניקות הרפיה ומדיטציה שונות. התנועה זורמת באמצעות מוסיקה מגוונת: מוסיקה עכשווית, ישראלית, אתנית, לטינית, מוסיקת עולם, קלאסית ועוד מכל טוב...

באמצעות שפת הגוף אנו מביעים מצבים פנימיים, משתחררים ממתחים ומעצורים, נותנים חופש לכוחות היצירה שלנו וגם מחזקים דרגות שונות של מודעות. מקור השיטה בארגנטינה (1966), כיום קיימים מרכזים של ריו אביירטו ברחבי העולם וגם בישראל.

בשבילי "ריו אביירטו – נחל זורם" זו דרך חיים, האפשרות להתחדש ולפגוש את עצמי פעם / פעמיים בשבוע ( בתדירות נמוכה ממקלחת טובה – אבל דומה מאד )
לשחרר קיטור, לשחרר מעצורים ומתח, להתחבר לקצב ולעוצמה שלי ובו זמנית להיות בהקשבה, בשקט, להיות נתמכת ולמצוא הרפייה אמיתית. היום כמנחה אני רואה שכל אדם המגיע ל"ריו" מקבל / לוקח את הדבר הנכון לו, הדבר אותו הוא צריך. כל אדם הולך ( רוקד ) את הדרך האישית והמיוחדת לו בתוך המפגשים.

אני הגעתי ל"ריו אביירטו" כשאני בבילבול , בנתק גדול מהגוף ומהצרכים הגופניים והרגשיים שלי. כבר במהלך המפגש הראשון שבו השתתפתי הרגשתי שזה כל-כך נכון לי, שזה עונה לי בדיוק רב על צורך כל-כך מהותי ומרכזי בחיי. גלים ושיטפונות של תנועה גלשו ממני הלאה בתוך המפגשים, שנים של "איפוק" עושות את שלהן וריקודים שלמים שהיו נעולים בגופי דילגו להם החוצה מתוכי. אני יודעת שזו השפה שלי, היום אני רואה המוני אנשים שהשפה שלהם אינה שפת מילים, אלא תנועה, מוסיקה, תנופה... ריקוד. במפגש ב"ריו" יש לי אפשרות להפגש עם עצמי ועם האחר באופן קרוב יותר, כנה יותר, הכלים שבהם נוצרת "השיחה" הם כלים כל-כך ראשוניים : תנועה, קול, מגע. באופן כזה; בלתי אמצעי נופלות חומות, מסכות, מחסומים ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה.

חוסר השיפוטיות, הקבלה והחום שקיים ב"ריו אביירטו" הם שאפשרו לי להפתח ולהרשות לעצמי לרקוד בחופש אמיתי את הכאב, השמחה, היצר, הבדידות והיחד שבעולמי. בתוך כל תהפוכות החיים והנפש שעברתי עם עצמי וגם ברגעי האושר כמעט תמיד הרגשתי געגוע לביחד אחר, רחב יותר. אני זוכרת שהגעתי למפגש בפעם הראשונה וזזתי במעגל עם עוד 12 איש, הרגשתי באופן כל-כך חזק את החיבור והיחד. זה כלל לא שינה לי שלא ידעתי את שמם, ובאמת על פניו זה נראה די נאיבי: לרקוד ביחד במעגל... אבל זה נגע בי באופן עמוק ומפתיע, הרגשתי בברור את העובדה שאנחנו כולנו בני אדם, שווים, שונים, מיוחדים ושותפים.

אני צמחתי וגדלתי בתוך הקרקע הפורייה הזו של תמיכה ותנועה, כל מפגש הוא אחר, התרחשות אחרת בקבוצה, מוסיקה אחרת, תרגילים אחרים, אני אחרת.
לאט לאט התפתחה בי הכרת התודה שלי אל הגוף שלי – תודה שהוא מביא לי שמחה ולוקח אותי אל תוככי נשמתי, לאט לאט הפסקתי להתייחס אליו כמכונה פונקציונלית המפריעה לי ב"דרך אל האושר" והתחלתי לחוות הרמוניה.
זה תהליך אין סופי, מרתק ומשתנה המגלה עצמו כל יום מחדש, זה "הנחל הזורם" שלי ואני מאושרת ומודה על כך שיש לי היום את הזכות להיות מלווה לאחרים בריקוד שלהם.


מאת הדס פישר אורן