להתחבר לילדה הפנימית שבתוכי

לפני מעל לשנה פגשתי אותה בפעם הראשונה. את הילדה הקטנה שבתוכי. אחרי שנים שלא נגעתי בה, לא אפשרתי לה מקום ולא נתתי לה ביטוי. האמת, אפילו לא הייתי מודעת לקיומה. המפגש הכה בי בבת אחת. מצד אחד היה זה מפגש מרגש מאוד, פנים אל פנים, עם חלק באישיות שלי שהוא מלא עוצמה, שמחת חיים אינסופית, יצירתיות ואהבה ללא תנאי וללא גבולות. מצד שני המפגש היה קצת עצוב, כי גיליתי חלק מתוכי, בערך 50%, שנותר זנוח וכאוב, פגוע ומלא כעסים לא פתורים.
המפגש הזה, שהתרחש במסגרת פסטיבל סגול לפני כשנה וחצי, הותיר אותי מופתעת ומלאת סימני שאלה, אבל בעיקר הוא הותיר אותי עם המון תקווה. פתאום הבנתי מה היה חסר לי כל השנים. והוא נמצא ממש כאן, בפנים, במרחק נגיעה.
עוצמת המפגש ליוותה אותי במשך ימים ארוכים ולילות רבים. הייתי מלאת אנרגיה יצירתית וחסרת עייפות לחלוטין. כתבתי שירים וסיפורים בהשראת המפגש, ציירתי ציורים ובעיקר התחלתי להקשיב לקולות החדשים. הקולות הפנימיים שזעקו לעזרה, לליטוף, לאהבה, לחמלה. התחלתי לחוות את עצמי בצורה אחרת, לדבר עם עצמי, ממש לנהל דיאלוג עם החלק הרגשי באישיות שלי, שהיה זנוח כל השנים. למתבונן מהצד ייתכן שזה היה מזכיר סוג של סכיזופרניה, אבל אני פשוט התחלתי להיות מודעת לילדה הקטנה שנמצאת בתוכי. ילדה מופלאה שבחרתי להתעלם מקיומה והיא הייתה חבויה במשך שנים במקום עמוק בתוכי.
גיריתי אותה כל הזמן לצאת החוצה. שרתי לה שירים שהיא אוהבת, קניתי לה גלידה ומעדני שוקולד, לקחתי אותה לטייל בחיק בטבע, בעיקר בים, בלי נעליים. שכנעתי אותה בכל מיני דרכים לצאת החוצה, לבטוח בי, לתת בי אמון. סיפרתי לה שוב ושוב כמה אני אוהבת אותה. חיבקתי אותה חזק חזק. מידי פעם היא הגיעה, והנוכחות שלה השרתה עלי חוויה עצומה של אהבה, שלמות ואינסופיות. משהו שממש אי אפשר לתאר במילים. בכל פעם שהיא צצה החוצה, היא גרמה לי להיות המאושרת באדם ואני רציתי ממנה רק עוד ועוד.
אבל ככל שחלף הזמן היא הגיעה פחות ופחות. בתוך מרוץ החיים המטורף שלי, העבודה הקשה והשגרה השוחקת, הקולות שלה הלכו ודעכו. אולי נבהלתי ממה שהילדה הבלגניסטית הזאת תעשה בחיי. זיהיתי אותה כחסרת שליטה ומשולחת רסן והיא מבחינתה זיהתה את הספקות שלי. אחרי שנים רבות של הזנחה, התקשתה הקטנה שבי להאמין שיש לי איזו כוונה להוציא אותה לחופשי. היא הרגישה כלואה. המבוגרת שבי העדיפה את הנוחות, הביטחון, השליטה. הילדה העדיפה את הכיף, הזרימה והיצירה ללא מגבלות. רוב הזמן, שלא לומר כמעט תמיד, נתתי מקום רחב למבוגרת השתלטנית. הילדה הקטנה והחלשה נסוגה לאחור, חזרה למחבוא שלה ושוב הרגישה נטושה. בשלב מסוים היא אפילו לא ענתה לי כשקראתי לה. הילדה שבי, שכבר קיבלה שם חגיגי (חגיגית) וזהות מלאה, עדיין לא קיבלה את החיים אותם היא רצתה. לפעמים פשוט לא יכולתי לדעת מה היא בכלל רוצה. הקולות החיצוניים שמסביב, הראש, ההיגיון ו"הסדר הטוב". מה ש"צריך", "חייב" ו"נכון". כל אלה הובילו אותי לחיות את חיי "על פי הספר" ולהזניח את הגוף הרגשי המדהים הזה שגיליתי בתוכי, הילדה שבי.
אבל זה לא היה סוף פסוק. כמו כל דבר בחיים, אחרי שאתה חווה את הדבר האמיתי, אתה כבר לא יכול לשקר לעצמך. אתה לא יכול להסתפק בפחות מהאמת. ואני הבנתי: לעולם לא אוכל לחיות בשלמות בלי הילדה שבתוכי. כל דבר אחר יהיה בגדר זיוף. אני לא אתן לה שוב למות בתוכי. מה שנעשה בעבר מחוסר מודעות, לא יוכל להתקיים שוב, כי הפעם הייתי מודעת לקיומה ולשינויים המדהימים שהיא חוללה בחיי. גם אם התבוננתי על זה בצורה הכי פרקטית, מהראש, ידעתי שאני רוצה אותה בחיי. היא היצירתית מבין שתינו, היא העוצמתית, היא המנהיגה המובילה, היא האינטואיטיבית, היא החברותית שמסתדרת בכל מקום. כל התכונות הללו שייכות לילדה שבתוכי. אני זקוקה לה בדיוק כמו שהיא זקוקה לי. לליטוף שלי, לחיבוק, לאהבה ללא תנאי ולקבלה שלה-שלי, כמו שהיא, כמו שאני.
ההבנה הזאת הניבה פירות מדהימים. הילדה הקטנה שבתוכי הובילה אותי היישר לסדנא המלאה של "לידת הילד הפנימי". הילדה רצתה לצאת החוצה, להיוולד. ולזכות המבוגרת שבי ייאמר, שהיא החליטה הפעם להקשיב לה ולאפשר לה לצאת לחופשי. הסדנא התקיימה במרכז נתנאל שבטבעון והועברה באמצעות המדריך הרוחני נתנאל, שמחבר אנשים לילד הפנימי שבתוכם. המפגשים היו מרתקים והובילו אותי למקומות מאוד חזקים עם עצמי. הסדנא לא הציעה הבנות שכליות או הנחות גורפות, אלא סיפקה לי כלים להתחברות לילדה הפנימית שבתוכי, הלכה למעשה. כל פעילות עברה קודם כל דרך הרגש ונחרתה בגוף. הרגשתי שפשוט צריך להיות במקום הקסום הזה, ולתת לדברים לקרות מעצמם, לא יותר.
במהלך הסדנא התחזקתי מאוד והרגשתי שאני פורחת מבפנים. גיליתי בתוכי עוצמות שלא הייתי מודעת בכלל לקיומם. למדתי על עצמי דברים חדשים, ביררתי עם עצמי דברים ישנים. שחררתי עוד קצת מהראש והתחברתי ללב, לבטן, לרגש. התחלתי יותר ויותר לבטא את עצמי, לפעול מתוך האמת האישית שלי. אמרתי יותר את מה שאני חושבת, עשיתי יותר את מה שאני אוהבת. אמרתי "לא" במקומות בהם התרגלתי להיענות בחיוב והכרזתי "כן" במקומות בהם עניתי לרוב בשלילה. הפסקתי לוותר במקומות הקשים והצבתי אותם כאתגרים. פתאום העבודה שלי הפכה להיות הדבר הכי מאתגר במקום עסק קשה ושוחק. התחלתי לדחוף את עצמי קדימה ומאז אני מרגישה שאני רק פורצת עוד ועוד את הגבולות שהצבתי לעצמי קודם לכן, בראש. מצאתי את עצמי כותבת שירים חדשים, מציירת ציורים אינטואיטיביים, קניתי לי גיטרה והחלטתי ללמוד לנגן, חזרתי לשחק כדורסל, תחביב שזנחתי עם השנים.
באחד המפגשים במהלך הסדנא חזרתי הביתה, לקחתי עט ונייר ומצאתי את עצמי כותבת סדנא שלמה לכתיבה אינטואיטיבית ולריפוי דרך מילים. הרגשתי בצורה חזקה שאני צריכה להעביר את הכלים שיש ברשותי לאנשים אחרים. החיים הפכו להיות הדבר הכי מפתיע עבורי. התחלתי לאפשר לילדה שבי לחוות כל רגש שעולה בצורה מלאה, גם אם המבוגרת שבי תופסת את הרגשות הללו כמשהו שלילי. פשוט נתתי לעצמי את המרחב לחוות ולבטא כעס, עצב, כאב, שמחה. כל רגש שביטאתי פינה מקום לרגש אחר שצף ועלה. נפרדתי מהציניות, מהדיסטנס ששמרתי מפני כולם כדי להגן על עצמי ומהתחושה שעלי לרצות את הסביבה שלי. התחלתי להרגיש בטוחה בעצמי, מחוברת למהות שלי. והכי חשוב: חגיגית יצאה לחופשי, חזרה לחיים. והנה היא כאן, מלווה אותי גם בכתיבת שורות אלה, בין המילים. אז נכון שלא יזיקו לה עוד חיזוקים, אף פעם אלה לא מזיקים. אבל לפחות היא חיה ונושמת בתוכי, כאן ועכשיו. ואת זה אף אחד כבר לא יוכל לקחת ממני.
החיבור לילדה שבי שינה את חיי. הילדה שבי הזכירה לי בקול חד וברור כמה החיים יפים וצבעוניים וכמה שזה פשוט להיות ילדה. פשוט ילדה. לעולם לא אוכל עוד להתנהל כאדם שלם ומלא ללא הנוכחות הילדית שבתוכי. את שומעת חגיגית, חגיגולה, חגיגיתוש תוש תוש? לעולם לא אעזוב אותך.

אתר האינטרנט של מרכז נתנאל:

http://www.natanel-center.com


חגית גלר היא עיתונאית, צלמת ויוצרת
מנחה סדנאות לכתיבה אינטואיטיבית, "ריפוי במילה"

לפרטים על סדנאות חד פעמיות, סדרת מפגשים או סופי שבוע של כתיבה בחיק הטבע, ניתן לפנות: 052-6052113,

או בדוא"ל:

hagitgel@netvision.net.il