המניעים המרכזים לגלגול נשמות :

מתוך ספרו של זיו מאיר "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה"

הגורם הראשי והקדמוני יותר המובא כסיבה לגלגול בקבלה הוא אי העיסוק בפריה ורבייה ואי העמדת צאצאים. עניין זה הוא משמעותי ביותר כי על-ידי הולדת בנים, האדם משאיר חלק מנפשו בעולם הזה, ובכך ממשיך את הבריאה גם לאחר מותו, במידה ואינו עושה זאת הרי שעליו לשוב בעצמו להשלמתו, כפי שאמרו חז"ל "בן מזכה אבא". ניתן לראות בזה גם אי ניצול פוטנציאל שקיבל האדם, ועליו לעשות זאת גם אם יהיה כרוך הדבר בירידה נוספת לעולם הגשמי. במבט כולל יותר מגדיר זאת הזהר כהפרת ברית שבין האדם לקב"ה, המחייבת את האדם למאמץ מקסימלי בגילוי השכינה, כך אומר הסבא דמשפטים לרשב"י,:
"הקב"ה אינו מוותר לו אלא חוזר ומורידו לעולם בכדי שיעמיד צאצאים":
שכן אותו צלם אלוקים המאפשר לאדם להעמיד בנים בצלמו כדמותו, נפגם אם אינו עוסק בפרו ורבו, כפי שמסביר הזהר שם: .... לכן גם המצווה העיקרית המקושרת לגלגול היא מצוות ייבום באשת אחיו, כיון שהאח שנותר ללא בנים, מיעט את הצלם, ולא הותיר שריד מנשמתו בעולם, לפיכך על אחיו להשלים אותו. זו גם הסיבה לחומרת עונשו של אונן שה' ממיתו, כי אינו רוצה "לתת זרע לאחיו", כפי שמספרת התורה בבראשית: "ויאמר יהודה לאונן, בא אל אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך: וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו וירע בעיני יהיה אשר עשה וימת גם אתו":
לא עוד, אלא שבאמצעות הייבום באה נשמת האב אל גוף בנו, ואינו נחשב כמת, כך בזוהר:
יש לציין שלפיכך הקפידו החכמים שלא לעשות ייבום, אלא אם כן כוונת המייבם טהורה לחלוטין מכל תאווה אישית בכדי שזרעו, שעל-פי הקבלה מקורו במוח האב, יהיה טהור לשם שמים ולשם אחיו ואז תוכל להתעבר בו נשמת האב.
כיום, חששו החכמים שהייבום לא יעשה בטהרה מספקת ואסרו אותו לגמרי, במקומו קיימת החליצה
. כך אומרת הגמרא:
תניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר.
יובן שהולד לדעת אבא שאול "קרוב להיות ממזר" כי מעורבת בו כוונה לא טהורה " לשם נוי" –תאוות יצרים, גם מנשמת האח החי.
לעומת זאת הזוהר מוצא את סיבת מותם של דמויות בתנ"ך כדלהלן: נדב ואבי הם בני אהרן שמתו כשהם " חצאי גוף", כלומר בגלל שלא נשאו נשים, אונן וכן מחלון בן אלימלך שמת ללא בנים ובאה נשמתו בבנו של בעז המייבם את רות אשת מחלון:
מכאן החשיבות הרבה בהעמדת צאצאים ממשיכי הדרך המהווים את ההסכם בין האדם לבוראו.

בנוסף לכך אחד העקרונות הבסיסיים בקבלה הוא המושג "לחם בזיון" אשר כולנו אכלנו ממנו בעולם האינסוף, כאשר נבראו נשמותינו.
נשמותינו נבראו מסיבה אחת בלבד, לבורא שבו מצוי הכל, היה רצון להשפיע, כשהוא היה קיים לבדו, לא היה לו למי להשפיע, לא היו לו כלים שיכילו את השפע האין סופי שזרם ממנו, על כן באמצעות רצונו בלבד, הוא ברא את הכלים האלה, שהן נשמותינו, והן הרצון החי לקבל מאורו.
אולם נשמותינו קיבלו כל העת מבלי האפשרות לתת לאף אחד, מאחר וכל הנשמות היו מלאות בטוב וללא מחסור מכאן המושג "לחם ביזיון" – קבלה מבלי שום נתינה, ולא עבודה לשם הקבלה ="אוכל חינם". לנשמה אף לא הייתה כל אפשרות בחירה ולא הזדמנות לתת, שהרי כל הנשמות היו מלאות ואילו בעולם המוגבל הזה יש הרבה אפשרויות לתת, או לבחור אם רוצים לתת או לא רוצים לתת.
כך הביזיון הביא למרד, לדחייה מסיבית של שפע הטוב של הבורא, כשזה קרה, נסתלק האור, נבראו חשכה, ועולמות הטומאה, הכל הפך לסופי, מוגבל, על כן בעל צורך לקבל, הנתינה לזולת נעשית רק מתוך בחירה חופשית, כאשר רעיון זה מונח ביסודה של היהדות.
אנחנו קובעים את גורלנו ולאדם היחיד שליטה בכל רגע ורגע, אם וכאשר אנו נתקלים בכעס, סבל, טרגדיה, הרי זה משום שאנו הבאנו אותם על עצמנו מגלגול קודם ועלינו להסירם כדי שנוכל להתקדם.
כמו כן אל לנו לשכוח כי הטומאה אף זכותה להתקיים שהרי היא נבראה על-ידי בורא עולם ומאידך היא מחויבת המציאות, על מנת שתהווה משקל נגד לטהרה. ללא כוחות ועולמות הטומאה אין קיום לטהרה. מכאן שעלינו לדעת לקבל גם את הטומאה כחלק מקיומנו.
למען הסר ספק, בתהליך תיקון לא קיים כלל מושג של "עונש", המטרה היחידה של התיקון היא לקדם את הנשמה לטיהורה. אחת מדרכי הטיהור לנשמה היא מצוות יום הכיפורים, הבא לכפר על מעשים שונים שביצענו במהלך ימי השנה שחלפה.
אולם, מהי ההוכחה לגלגול נשמות?
תופעה נוספת מוסברת באמצעות תורת הגלגול, הבה נשער מצב, שבו זקן בן שבעים שנה ומעלה עובר עבירה שעונשה כרת. והרי עונש הכרת חל לפי התלמוד, בגיל ששים שנה. משמע, הזקן "שלנו" לא ייענש, אלא אם כן נניח את קיום הגלגול (מאירת עיניים, ע"מ לה). השאלה מופיעה גם בצורה אחרת בחיבורים אחרים. למשל, מה קורה כאשר מתחייב אדם בעונש כרת פעמיים או יותר.
תיקון הנשמה .
מתוך ספרו של זיו מאיר "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה"

תורת הגלגולים מבוססת על האמונה שהמוות איננו בהכרח סיומם של החיים הגשמיים, אלא הנו מעבר למציאות גשמית אחרת.
מקור המונח "גלגול אצל חכמי הקבלה הקדמונים אין אנו מוצאים מינוח קבוע, למרות שחותרים לאותה המשמעות, אם כי לפעמים קשה לדעת זאת בוודאות.
בזוהר, הגלגול מופיע פעמים רבות בכינויו זה, בעקבות ה"סבא דמשפטים", ואחריו נמשכו שאר מקובלים אחרונים. אציין שהמילה "גלגול" מזכירה "גלגל אותו עיגול ללא התחלה וללא סוף המתגלגל פעם למעלה ופעם למטה, כך שגם הנשמה "מתגלגלת בגלגל" מעלה ומטה", כך גם בזוהר, המדמה את גלגול הנשמה למהלכו של גלגל אמת המים השב וחוזר על עצמו שוב ושוב, בתנועה מעגלית שרק בסוף דרכה תתגלה המטרה של "הרוח תשוב אל האלהים".
התפיסה של קהלת (א ד ) שכל העולם והמתרחש בו חוזר כגלגל, ( "דור הולך ודור בא.. כל הנחלים הולכים... הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ... ") שלטת גם כאן, כאשר התהליכים הם כלליים וכוללים גם את אורות הנפשות. היו מן המקובלים שלא רצו להזכיר את הנושא בשמו, בשל ההילה של המסתורין שאפפה אותו יותר משאר נושאי העיסוק של תורת הקבלה, ועסקו בו לפיכך ללא מינוח מיוחד ובלא שימוש במינוחים מוכרים. בכתבי מקובלים קדמונים משמשת המילה "גלגול" לתיאורים לא רק של חזרה לגוף גשמי כי אם גם לעונש הרשעים שנגזר עליהם לנדוד בגלות בעולמות ללא גוף ומנותקים ממציאות זו או אחרת, או כ"גלגולי גהינום" ועוד. כלומר תהליכים המובילים לחזרה אל המקור הראשוני בסופו של דבר גם אם בדרך מייגעת.

כיצד נקבעת טיב הנשמה?
מחשבתו של האדם בשעת ההזדווגות היא הקובעת מה יהא טיבה של נשמת יוצא חלציו, כפי שאומר אבן לביא בפירושו לפרשת בראשית, דף מד ע"א:
וזה יובן בשעת תשמיש מיטתו עם אשתו ובשעת יודעו אותה וכאלו אמר מי יודע (קה' ג 21) כי כאשר ידע האדם את אשתו, שיש בכוחו ובמחשבתו להמשיך לזרעו, רוח בני האדם העולה למעלה בלא ספק או להפך, להמשיך על זרעו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (שם, שם) בודאי (שם, א קלא ע"א).
הדעה, שמחשבת האדם בשעת ההזדווגות היא המעצבת את אופיו של הוולד, מקורה בחיבור 'איגרת הקודש' המיוחס לרמב"ן:
ואם כן צריך האדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת התשמיש ולא יהיה חושב בדברי עבירה וזימה, ולא יחשוב רק בדברים קדושים וטהורים, ויפנה מחשבותיו מכל הרהור רע ונמהר ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים והקדושים, כי אותם המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בשעת תשמיש" (כתבי הרמב"ן, ב, ע"מ שלא; וראה גם שם, ע"מ שלו. על תפיסה זו ב 'איגרת הקודש' ובמקורות אחרים ראה: ביאל, ארוס והיהודים, ע"מ 135-140. לשאלת מחברה של 'איגרת הקודש' ראה: שלום, אגרת הקודש, ע"מ 183;
מכאן משתמע, שמחשבות האב בשעת השמיש, (הזיווג) היא המעצבת את נשמת הוולד. אמנם, הדעה שמחשבת האדם מושכת נשמה איננה נזכרת במפורש ב 'איגרת הקודש', אולם מדובר שם על משיכת אור עליון בכוח המחשבה בשעת ההזדווגות: "בהתחבר האדם עם אשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים הרי אותה המחשבה מושכת האור העליון למטה והוא שורה על אותה טפה" (כתבי הרמב"ן, ב, ע"מ שלג).