התפיסות הפסיכולוגיות לגלגול נשמות

קיימת גישה פסיכולוגית אחרת הרואה בגלגולים תסמונת איחוז באישיות או באופן פשוט יותר "אוטוסוגסטיה", האדם מאמין שהוא חווה גלגולים קודמים, או מדמיין כאילו רוחות , דיבוק, ואו שדים חדרו לתוכו.
לדעת החוקרים, ההסבר לגישה זו נעוץ ברקע ההיסטורי תרבותי של אנשי העיר צפת במאה ה-16, המסביר את החשיבות שתפסה תורת הגלגולים בהגות המקובלים.
חכמי הקבלה עסקו בתיקון הכולל הנדרש בעולמות היקום על מנת לזרז את הגאולה. חשיבות מיוחדת ורבה הוקדשה לתיקון החטאים שבין האדם לחברו ובינו למקום, כאשר לצורך תיקון החטאים ולחזרה בתשובה יש צורך רב בתיקון.
כוונת מוסרי הדיווח אודות הדיבוק באותה עת היה להעמיק את האמונה בשכר ועונש לאחר המוות ועמה את תיקון הנשמה החוטאת הנשרפת בגיהינום.
כך גם הסיפורים שסופרו על ידי האר"י ותלמידיו, לא היו על כניסת שדים בגופות בני האדם, אלא על נשמות מתים המחפשות תיקון. (מ.י.ט.ל.-המכון הישראלי לטיפול ומניעת לחצים חיפה.)
כמו כן טוענת גישה זו כי לסמנים האבחוניים להימצאות רוח או שד באדם יש קווים מקבילים מעבר לתרבויות השונות והם דומים לסימפטומים, המתוארים בספרות הפסיכולוגית כסימנים דיסוציאטיביים .
בעשור האחרון קיימת הצעה להוסיף את "התסמונת" המכונה כאן "איחוז", לחלק מסוגי ההפרעות הדיסוציאטיביות אשר הנן בעלות הקשר פולקלוריסטי-דתי של חלק מהתופעות האלו והמסורות העתיקות של גירוש דיבוקים ורוחות רעות מגופות של בני אדם, כאשר על פי גישה זו הגירוש למעשה נעשה על ידי גירוש אסוציאטיבי מתפישתו ואמנותו של המטופל "המדמיין " את התופעה.
התופעות במצבי דיבוק ואיחוז אלו באים לידי ביטוי בשינויים בביטוי ובקרה רגשית, הכוללים תוקפנות כלפי חוץ, תוקפנות עצמית, קפיצות ופרכוסים של הגוף, מצבי אימה עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, שינויים מוטוריים, אובדן הכרה, דיבור בשפה/הברות לא מובנות, קופרולליה ( קללות ), השמעת קולות וחרחורים לא אנושיים ועוד.
קיימים דיווחים על גילוי כוחות על טבעיים, הבעת תיעוב ותוקפנות כנגד סמלים בעלי ערך חברתי, מדווחים גם על תופעות פרפסיכולוגיות, כגון טלפתיה ולקינזיס.
אך כאמור לגישה זו ההסבר הטמון בהפרעות דיסוציאטיביות ובהפרעות אישיות מרובת פנים זו הוא למעשה האוטוסוגסטיה בלבד, כאשר הטיפול בה, באופן כללי נעוץ בהוצאת הדיבוק, איחוז, מדמיונו של המטופל.
אגב כיום האמונה בגלגולה של נשמת האדם לגוף אחר, בעל חיים, צמח, דומם, משותפת פחות או יותר לכל הדתות.

הקשר בין פסיכולוגיה אבנורמלית לגלגולים .
מתוך ספרו של זיו מאיר: "גלגול נשמות-כל הסודות הכמוסים"
הגישה ההתנהגותית
תופעת האב נורמליות בגילויה השונים מורכבת ומסובכת להסבר.
אחת מהתופעות המוכרות לכולם זוהי סכיזופרניה המוגדרת כהפרעה נפשית, הפרעה התנהגותית המופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת ומתבטאת בהפרעה קשה בחשיבה, בתפיסה ובביטוי הרגשי, הסטטיסטיקה מלמדת כי אחוז אחד מכלל האוכלוסייה העולמית סובל מסכיזופרניה. מחקרים גילו כי קיים קשר בין סכיזופרניה לבין אי סדירות ביוכימית המתבטאת בהפרשה מוחית עודפת של חומר שניקרא דופאמין, חומר זה הוא אחד מהחומרים המאפשרים מעבר מידע בין תאי עצב במוח.
הוכחות מכוונים שונים הובילו את החוקרים למסקנה כי קיים קשר בין הפרשה עודפת של דופאמין לבין סימפטומים של סכיזופרניה הכוללות הלוצינציות( הזיות,חוויות שב של החושים) ודלוזיות (מחשבות שווא). אחת ההוכחות היא לדעת החוקרים שתרופות שתפקידן להעלות את כמות הדופאמין הזמין במוח מחמירות במידה רבה את הסימפטומים של המחלה. יש לציין כי תרופות מסוג זה ניתנות לעיתים קרובות לחולים במחלות פרקינסון המלווה בקשיים מוטורים מסוגים שונים. אולם חולה פרקינסון שקיבלו לאורך זמן מינונים גבוהים של התרופה הגיבו לעיתים קרובות בסימפטומים סכיזופרניים. מאידך חולים סכיזופרניים אשר טופלו זמן ארוך במינון גבוה של תרופות החוסמות דופאמין במקרים רבים הפגינו קשיים מוטורים הדומים לסימפטומים של מחלת פרקינסון. בסיס זה היווה עבור החוקרים את הבסיס להשארת הדופאמין, לפיה נוכחותם של סימפטומים סכיזופרניים קשורה בכמויות עודפות של דופאמין, כמו כן מתגלה דבר התומך בהשארה זו הוא הקשר לאנשים הצורכים סמים ממשפחת האמפטמינים כגון קוקאין או ספיד המעודדים הפרשת דופאמין במוח. הוכחות אלו ואחרות גרמו לחוקרים להאמין כי איתרו את האטיולוגיה שבבסיס הסימפטומים בסכיזופרניים הראשונים.
אכן מתברר כי השימוש בתרופות המפחיתות את כמות הדופאמין הזמין במוח החולה גורמות לשיפור תפקוד החולה אולם לא לריפוי, דהיינו הסכיזופרניה נותרת בעינה באופן שבא לידי ביטוי חיצוני בצורה מופחתת, נשאלת השאלה מה גורם לאותו אחוז אחד בקרב האוכלוסייה העולמית לסבול מהלוצינציות (דמיונות שווא), דלוזיות (מחשבות שווא) האם רואה הנסתרות כגון מיסטיקנים, מתקשרים למיניהם אנשים בעלי יכולת על חושית אינם אלו אשר עונים על הקריטריון של סכיזופרני?
יש לציין כי הגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה מאמינה שהסביבה מעצבת את התנהגות האדם, כלומר כל האורגניזמים בכלל זה האדם מעוצבים על ידי סביבתם, לדעתם התנהגות האורגניזם היא תוצאה של קישור בין מאורעות, כלומר למידה שהתרחשה באמצעות תגמולים ועונשים, דפוסי ההתנהגויות מן העבר שנרכשו על ידי ניסוי וטעייה, לגישתם התנהגות של פחד וחרדה מתעוררים כאשר גירוי ניטרלי מופיע בו זמנית עם מאורע שלילי שמעורר באדם פחד. אם המאורע השלילי היה מתון בעוצמתו יעורר הגירוי הניטרלי בעתיד פחד נתון, אם היה טראומתי יהפוך המאורע הניטרלי שהיה צמוד אליו לאובייקט לפוביה. החוקרים ווטסון וריינר מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית הניחו כי פוביה הוא תגובת פחד מותנת בתהליך של התניה קלאסית, גישה זו מספקת הסבר ברוח תיאוריית הלמידה גם לעמידותם הגבוה של פוביות, דהיינו פחד נרכש מניסיון קודם: נשאלת השאלה הכיצד תינוק בן יומו פוחד ממים? פוחד מאש, פוחד מחפץ המגיח ממולו, פוחד מקול גבוה, פוחד מדמויות מסוימות ועוד ועוד ?

הגישה הקוגניטיבית:
לדעת חוקרים אחרים אשר הפנו עורף לגישה ההתנהגותית הגורסים שכאשר מדובר בלמידה אנושית יש לקחת בחשבון את מכלול הגורמים באדם המתווכים ומשפיעים על הקשר בין גירויים לתגובות, מחשבות, אמונות, ציפיות ועמדות, אחת התופעות האב נורמליות אשר זכו לטיפול רב במסגרת גישה קוגנטיבית זו היא תופעת הדיכאון אשר מאפייניה הם מצב רוח ירוד, חוסר מוטיבציה, חוסר תאבון, עייפות וכן ייאוש ופסימיות. החוקר האמריקאי מרטין זליגמן על סמך מחקרים פיתח מודל של "חוסר אונים נרכש" אשר בא להסביר את השפעותיהם של מאורעות שלילים על ההתנהגות, מודל זה מדגיש את התהליכים הקוגנטיבים (מנטלים הכרתיים) המצויים בבסיס תופעת הדיכאון, אשר משמשת כמודל עיקרי בגישה הקוגנטיבית בפסיכופתלוגיות.
במחקר שעשו בכלבים אשר נחשפו לעונש (הלם חשמלי) אשר אי אפשר היה להתחמק ממנו (כגון על ידי בריחה) הכלבים הפכו פסיבים, חסרי מוטיבציה, הם הפסיקו לנסות להימלט גם כאשר הדבר היה אפשרי. בניסוי אחר שערכו בבני אדם אשר נחשפו לרעש בלתי נעים (הירותה וזליגמן 1975) נבדקים שנחשפו לרעש מבלי יכולת להפסיקו הפסיקו להילחם בו גם כאשר היתה להם אפשרות לעשות כן, הם אף הראו סימנים בולטים של דיכאון, מכאן הסיקו החוקרים כי גם האדם המדוכא נוהג בפסיביות, מאין אדישות כלפי גורלו ומקבל עליו את גזר הדין ללא ניסיון לברוח או לתקן, לדעתם האדם עושה 3 סוגי טעויות:
1. מייחס מאורעות שלילים, במקרה זה כשלון לעצמו ולא לסביבה או לנסיבות (ייחוס פנימי ולא ייחוס חיצוני)
2. מאמין שהגורם למאורע השלילי הוא קבוע ולא זמני.
3. רואה את הסיבה למאורע השלילי ככללית ולא כמאורע ספציפי. לדעת החוקרים מטרתו של המטפל הקוגנטיבי היא לחשוף את עולמו הקוגנטיבי של המטופל, להכיר את מחשבותיו ולשנות את סוגי היחוסין שהוא עושה מפנימיים, לייחוסים חיצוניים זמנים וספציפיים, דבר שיוכיח למטופל שכישלונותיו אינם מעידים על יכולתו או בכלל, על ערכו כאדם ועל סיכויו להצליח באופן כללי, כך מאמינים מטפלי הגישה הקןגנטיבית שהמטופל לא ימצא עוד בדיכאון.
נשאלת השאלה: מה קורה לאדם השרוי בדיכאון האומר ומדווח כי "אני יודע שאני אדם חכם ואין לי שום בעיה להצליח ובכל מה שאני עושה, אני תמיד מצליח אבל אני קם כל בוקר מדוכא, אין לי חשק לקום מהמיטה, אני מבצע את מה שמוטל עלי בעבודה ללא חשק וללא רצון, כל הזמן אני נמצא בתחושה של דיכאון, מועקה פנימית וחוסר סיפוק"
כיצד עם כן תהיה ההתמודדות של החוקרים לתחושה זו של האדם אשר הינה משוללת כל יסוד או בסיס לתיאוריה בה הם גורסים? האם תופעה זו אשר בה אני נתקל כמטפל לא אחת, יכולה לקבל את תשובתה מאחת התיאוריות אשר הוזכרו?
במידה והגעתם למסקנה כמו שאני הגעתי שגישות אלו אינן עונות לשאלה זו, אם כן היכן יש לחפש אותם? האם תחושת מועקה והדיכאון אותה חש המטופל או המטופלת אינם נטועים בעברו הרחוק אשר אינו ידוע או זכור לו באופן הכרתי?
דוגמת תשובה לכך ראו בפרק "קליניקה טיפולית".

מכל מקום הבה למען ההגינות נבדוק גישות נוספות שמא בהן תמצא התשובה המיוחלת.
הגישה הפסיכודינמית:
גישה פסיכולוגית נוספת המקובלת כיום היא הגישה הפסיכודינמית.
הגישה הפסיכודינמית משמשת כמודל "על" של מיגוון תורות אשר צמחו מגישת הפסיכואנליזה אשר זיגמונד פרויד הוא מאבותיה, ואשר התפתחה באופנים רבים עד אשר היא משלבת בתוכה היבטים רבים ואחרים ממקוריותה, כמו הגישה הקוגנטיבית גם הגישה הפסיכונאליטית רואה את מקור האבנורמליות בתהליכים מנטליים, אולם בשונה מהגישה הקוגנטיבית, מניחה גישה זו כי מקורם של רבים מהתהליכים התוך- נפשיים המצויים בבסיס ההפרעות הנפשיות, הוא בלתי מודע לאדם. ככלל מניחה הגישה הפסיכונאליטית קיומם של קונפליקטים בלתי פתורים משנות הילדות המוקדמות, כמקור לשיבושים בהתפתחות הנפשית התקינה. קשיי התיפקוד מונעים הגשמת מטרות וגורמים ללוקים בהפרעה סבל רב .
בבסיס השיטה קימת הנחה כי הילד בינקותו נפגש עם איסורים וסייגים שונים בדרך לסיפוק משאלותיו, דבר היוצר מבחינת התפתחותית מנגנוני הגנה המאפשרים לילד להתמודד טוב יותר עם העולם, יחד עם זאת יצירת אפשרות התמודדות עם חוויה מנימלית של חרדה שמקורה באיום על האני.
ביצוע מטלה זו מתאפשר לילד הודות ליחסי הגומלין אם אמא טובה וכן הודות למערכת סביבתית מאזנת של תמיכה, תוך הצבת גבולות, כאשר בבסיס תפיסה זו מנגנוני הגנה נוקשים ובלתי יעילים, הם בין הגורמים המרכזיים לתופעות האבנורמליות השונות.
מנגנונים אלה פועלים לעיתים קרובות באופן של עיוות המציאות, ומצמצמים את תפקודו של האדם יותר משהם מועילים, באופן זה לדוגמה, בעיות הקשורות בפחדים כגון: פחד מאש, פחד ממים, פחד מים, פחד ממקומות סגורים, פחד מבעל חיי מסוים ועוד, קשורים לגיל הילדות ולחוויות טראומטיות אותם חווה התינוק או הילד. חוויות אלו אשר היו עבורו חוויות טראומטיות, נדחקו על ידו לתת המודע וכאשר הוא נפגש עם חוויה זהה או דומה לטראומה המודחקת בילדות, שב ומציף אותו הפחד או החרדה מאובייקט זה או אחר.
על פי גישה זו, כיצד ניתן להסביר פחדים ופוביות שונות בגיל ינקות נניח מקרה של גיל 3 חודשים בו התינוק פוחד ממים, ומים? כאשר במציאות הוא לא חווה עדיין כל טראומה בהקשר זה?
כיצד אם כן ניתן ליחס את הגישה הפסיכודינמית הגורסת במקרים אלו כי הפוביות השונות הינן תוצאה של התנסות טראומטית זו או אחרת?

מה בין אישיות מרובת פנים ל"עיבור" "מדיום"?
מתוך ספרו של זיו מאיר: "גלגול נשמות-כל הסודות הכמוסים"
הפסיכולוגיה המודרנית כיום מבחינה בהפרעת אישיות נוספת אותה היא מגדירה כ-הפרעת האישיות המרובה, היא מתייחסת למצב שבו מתקיימת באדם אחד כמה אישיות המיצגות, בזמנים שונים, סגנונות התנהגות, ערכים, אמונות ורקע, הנבדלים זה מזה. כל אחד מהדמויות מפגינה רמות משתנות של אמנזיה: לעיתים עשויה אחת הדמויות להיות מודעת לקיום האחרות, בעוד לעיתים עשויה אחת הדמויות להיות מודעת לקיום האחרות בעוד שהאחרות אינן מודעות לקיומה.
על מנת לענות להגדרת ההפרעה, צריכה כל אחת מהדמויות להיות אינטגרטיבית ולקיים בפני עצמה חיים נפרדים מלאים. לתדהמת מטפלים שצפו בהפרעה, מתבטא השינוי בין הדמויות לא רק באמונות ומחשבות, ואפילו לא רק בצורת הדיבור וההתנהגויות, כי אם גם במצבן הבריאותי-עד כדי נוכחותן והעדרן של התגובות אלרגיות ומחלות מסוימות.
נשים שסבלו מאישיות מרובה, דיווחו אפילו על וסת שנמשכה כמעט לכל אורך החודש, משום שהדמות הייתה שייכת בכל פעם לדמות אחרת.
קשת הדמויות מבטאת, במקרים רבים, חלקים שונים באישיותה של הדמות המקורית,( פנטזיות, מאוויים וכעסים), הנתפסים על ידיה אסורים או בלתי מקובלים.
ביוטה שבארצות הברית נמסר על אחות בית חולים שנחשדה בשימוש בסמים. כאשר ביקשו לבדוק סימני מחטים בזרועותיה, שינתה לפתעה האחות את הבעתה וטון דיבורה המכובד והציגה עצמה כנרקומנית. אותה אישה, כך הסתבר, היתה בזמנים שונים אחות ישרת דרך ובשניה הייתה נרקומנית פעילה – שתיהן באותו גוף.
ה"נרקומנית" וה"אחות" לא הכירו זו והיו שונות בהופעתן, באופן דיבורן ובתחומי העניין שלהן מן הקצה אל הקצה.
בדרך כלל נוטה ההפרעה להתפתח בשנות הילדות או בגיל ההתבגרות, והיא פוגעת מסיבה בלתי ברורה בעיקר בנשים.
יוג'ין בליס חוקר אמריקני מיוטה, טיפל במרפאתו ב14 מקרים של אישיות מרובה. על סמך הטיפול במקרים אלה ניסח את השערותיו לגבי מקור ההפרעה והתפתחותה.
לדבריו, מהלך ההפרעה מתאפיין בשלושה שלבים:
א. בין הגילאים 4 ל- 6 חווה הילד מצוקה רגשית, בעקבות חויות רגשיות קשות (אלימות במשפחה, ניצול, אובדן, כוו)
ב. הילד מגלה בעצמו יכולת "להפנט את עצמו, כלומר, להתנתק מן המציאות ולהיכנס למצבי מודעות דמויי טרנסים היפנוטיים.
ג. הילד מגלה שיצירת דמויות נוספות בתוכו, משחררת אותו מן התחושות הקשות הכרוכות בזהותו הראלית, ומקילה עליו.
ד. בהמשך חייו יוסיף להשתמש בשיטה זו, שנמצאה יעילה, ואף לשכלל אותה.

אחת המטופלות של בליס סיפרה כיצד היא יוצרת דמויות חדשות. תיאורה הזכיר מאוד לחוקר תהליך היפנוטי "אני חוסמת כניסת כל מידע מהמוח" מגיעה לרגיעה נפשית גמורה ואז מתרכזת מאוד ומתפללת שהדמות החדשה תגיע". (אג בדרך זו יוצרים קשר עם המדריך הרוחני אלו העוסקים במיסטיקה ומדיטציות), כאשר עברו מטופליו של בליס טיפול בהיפנוזה, סיפרו רבים מהם שהתחושה שחוו במהלך ההיפנוזה, דמתה מאוד לתחושות שחשו בילדותם, עת "יצרו את הדמות הדמיונית" הראשונה (כידוע ילדים בשל שהינם חסרי עכבות מסוגלים לתקשר, ולחוות חוויות הקשורות לזכרונות מגלגולים קודמים קל יותר ומהר יותר מאשר מבוגרים, בהם התפתחו כבר מנגנוני ההגנה) .
לדעת הפסיכולוג (החוקר) הצעד הראשון בטיפול בהפרעות אישיות מרובה, הוא הבאת הבעיה למודעות של החולה. במקרים רבים נעלמת הבעיה מעיני המטופל, למרות שהוא מאכלס בתוכו את הדמויות הדמיוניות שנים רבות, סובל מאפיזודות של אמנזיה ונתפס על ידי סביבתו כמוזר.
תחת היפנוזה, מרגיש המטפל בין הדמויות השונות ומאפשר להן לשוחח זו עם זו. האני המקורי של המטופל מאזין גם הוא לדמויות השונות ומתקשר עמן. אחת הדרכים ביעילות לטפל בהפרעה, היא לדברי בליס, יצירת קשר עם אחת הדמויות, המתאפיינת באופי חיובי ובנכונות לשתף פעולה. כאשר המטופל מתוודע לדמויות כולן, יסביר לו המטפל כיצד נוצרו ויגלה אמפתיה למצוקה שקדמה ליצירתן.
לדעתו תפקידם של המטפל והמטופל הוא "להכריע" את הדמויות האחרות ולהעניק לזהות האמיתית של המטופל שליטה בלעדית בגופו. במיוחד קשה להביא את המטופל לזניחת דרך ההתמודדות עם מצבי חרדה, הזמינה והמוכרת לו, על ידי יצירת דמויות חדשות.

לסיכום: שיטה זו לא נוסתה בהרבה מקרים, ובמקרים שנוסתה היא לא זקפה לזכותה ניצחונות. המחקר אינו יכול להעיד על הצלחות, כך שיעילותיה אינה ברורה בהפרעה נדירה זו.

עלי לציין כי דווקא בתחום הפראפסיכולוגי קיימות עדויות ונסיונות טיפוליים לפיהן הדמויות שהועלו על ידי החוקר בליס אכן אינן פרי דמיונו של המטופל, אלא הדמויות אכן קיימות ב"גופו" של המטופל, ביהדות הדבר נקרא "דיבוק" לפיו מצטרפת נשמה שלילית לגוף המטופל, כאשר הצטרפות חיובית המעצימה את המטופל מכונה "עיבור".
לעומת זאת בתחום הפראפסיכולוגי אנו רואים בכך גם כן הצטרפות נשמה נוספת לתמונה, היכולה להופיעה כאשר אותו אדם משמש כמדיום, או שהינו אדם רוחני המתקשר עם ישויות נוספות, או כאשר האדם יוצר קשר עם מדריכיו הרוחניים, או כאשר מצטרפת לאדם נשמה נוספת ועוד.
מכל מקום מסטיקנים רבים משתדלים להגיע למצב בו יחוו חוויות מעין אלו כצעד של התפתחות רוחנית.