המדיטציה הקבלית

ההתחברות עם כוחות העל החיוביים
מתוך ספרו של זיו מאיר "מיסטיקה מאגיה ותקשור ביהדות"
המדיטציה הקבלית הנה שיטה מעשית, באמצעותה יכול המקובל להכיר את ייעודו ואת טבעו האמיתי, לחוש בנוכחות האל באופן בלתי-אמצעי, לדעת מסתרי העולמות העליונים ולהתקרב להבנת סוד החיים.
המדיטציה היא חוויה מיסטית המפתחת מודעות עצמית מעמיקה ופותחת בפני המקובל את השער לתוכנית האלוהית בבריאה. באמצעותה חושף האל טפח מהממדים הנעלמים של סוד האלוהות וחודר לנבכי סתריהם של עולמות עליונים. ברצותו, יכול המקובל להשתמש באחת משיטותיה השונות כדי לרתום כוחות עליונים לצרכיו האישיים או למטרות לאומיות וכלל-עולמיות.
האר"י מכנה את המדיטציה הקבלית בשם התבוננות. מצב בו עוצם המקובל את עיניו, מרכז את מחשבתו ומכוונה למודעות קוסמית תוך הזדהות עם צורת הספירות וצירופי אותיות, או מסתפק בהתבוננות פנימה אל תוך נבכי נפשו.
משנכנס המקובל להשראה של שקט ושלווה רוחנית, המודעות העצמית מתכנסת ושערי התודעה המיסטית נפתחים.
קיימים תנאי יסוד, המכשירים את האדם לעסוק במדיטציה לפי עקרונות הקבלה. המודט חייב להיות יהודי המאמין בהשגחה עליונה, שאיננו מוכתם באחת העבירות החמורות יותר בתורה כגון: שפיכות דמים, גילוי עריות, עזות פנים, לשון הרע, שבועת שווא, חילול השם ושנאת חינם. כמו כן חשוב שהמודט יקפיד בקיום תרי"ג המצוות.
המושג מדיטציה מופיע בכתבי מקובלים גם בשם התבודדות. רעיון ההתבודדות מתחיל בבידוד ממשי ועובר למצב של התנתקות מוחלטת של המחשבה או התודעה מהוויית החיים השגרתית.
את התהליך משלימה ההתנתקות הפנימית ובידוד הנשמה מהגוף, המכונה השתוות.
המקובל רבי חיים ויטאל שהיה תלמידו ויד ימינו של האר"י מסביר למודט בספרו שערי קדושה בשם האר"י: "האדם צריך שיתבודד במחשבתו עד קצה האחרון... וכל מה שיתפשט מן החומר, יתגבר השגתו". כלומר הוא נותן נוסחה המסבירה, כי ככול שהאדם יתנתק מהחומר ומהבלי העולם הגשמי בו הוא נתון, כך יצליח יותר בהתחברות לעולמות עליונים. רבי אברהם, בנו של הרמב"ם, מרחיב ומסביר בספרו את מצבי המדיטציה השונים ומדגיש שהתבודדות פיזית הינה שלב הכרחי ליעילותה של המדיטציה, ובו יש להתמקד בבידוד הנפש מהגוף (השתוות). בכך משתנה פעילותם של גלי המוח מגלי בטא לגלי אלפא, פעולה המאפשרת את ההמראה לממדים הרוחניים.
פסגת המדיטציה המכונה התבוננות היא צפייה במעשה מרכבה, כלומר ההתאחדות עם מהות האלוהות אשר הינה מעבר להוויה הגשמית, והתרוממות למציאות האינסוף, מקור כל הדברים. מקובלים המגיעים לדרגה זו של חווית ההתבוננות, נתפסים כמי שהשיגו הארה ונקראים "בני היכלא", שפירושו: בעלי הזכות להיכנס להיכלו של האלוהים וליהנות מזיו כבודו.

הסכנות שבמדיטציה הקבלית

מתוך ספרו של זיו מאיר "מיסטיקה מאגיה ותקשור ביהדות"

ברמות המקובלות של המדיטציה הקבלית אין סיכון, אף לא הקל שבקלים. הסכנה הינה ברמות הגבוהות יותר. מודט שהצליח להגיע לממדים גבוהים ביותר של מדיטציה מתוך שאיפה להתאחד עם אנרגיית העל, על פי הספרות החסידית, עלול ליטבוע בה כטיפת מים בתוך האוקיינוס הגדול.
חכמי התלמוד מצטטים מתוך ספר בן –סירא ומזהירים מפני עלייה גבוהה מדי במעלות הממדים העליונים ככתוב: "במופלא ממך אל תדרוש...במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה, י"ג ע"א).
במרבית שיטות המדיטציה הקבליות, לא קיימת כל סכנה והינן ניתנות לביצוע, כאשר מדיטציות "מסוכנות" יותר, הן מיותרות. אולם ניתן לעיין בהן בפירוט בקובץ "מאמרים" באתר האינטרנט של "מכללת ברק לרפואה משלימה".
מכל מקום, המונח "התבודדות", כשמו כן הוא. על המודט לחפש מקום שקט, מומלץ בחיק הטבע, ולהתחבר למעשה הבריאה ואל אנרגיית בראשית השורה שם. מספרים על רבי משה קורדובו (הרמ"ק) שנהג לעשות מדיטציה בשדה, וכן להגות בדברי תורה. כאשר תוך כדי כך, מצא עצמו דורש דרשתו מפי כוחות עליונים. מסכת חגיגה (י"ד, ע"ב) מספרת אודות רבי יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן עזריה שבהשראת האווירה שאפפה אותם במרחבי השדות ובהשפעת מראות הטבע והניחוח שנישא באוויר, החליטו לדרוש ב"מעשה מרכבה". רבי יוחנן התעטף בטליתו וישב על אבן למרגלות עץ זית עתיק, ורבי אלעזר החל לדרוש. לפתע ירדה אש מהשמים והקיפה את כל עצי השדה בטבעת של זוהר. אנרגיית-על זו הפיחה בכל יצירי הטבע רוח שמימית והחלו לומר שירה, כשמעליהם מרחף מלאך אלוהים ומכריז "הן הן מעשה מרכבה".
תוך כדי חיפושיהם אחר מקום ספון אנרגיה רוחנית, פנו המקובלים לאזור מקווי מים, למערות בהרים, לקברות צדיקים ולמקומות קדושים, כמו מקומו המשוער של המקדש, או בחג הסוכות בסוכה. אולם, אם קר בחוץ או גשום, ניתן להסתפק גם בהתבודדות בבית או בחדר מיוחד שהוקצה למטרה זו, בו ניתן להתעטף בטלית ותפילין ולהאזין בדממה לרחשי הלב וקצב הנשימה.
מכל מקום על מנת להתבודד ולהכנס פנימה, צריך המודט להתנתק מטרדות היומיום, מהמחשבות השגרתיות ומפעילותו החומרית גשמית. כדי להגיע אל פנימיותו, עליו להתרכז עמוקות, ולכוון את מחשבותיו לעניינים שברוח. אסור שעניין כלשהו, בעיה ואפילו צורך דחוף יסיטו את המודט מן הריכוז.
בשפת הקבלה מכונה התנתקות זו בשם השתוות. זאת ברוח הפרשנות החסידית לפסוק "שיויתי יהו-ה לנגדי תמיד..." (תהילים, ט"ז 8). כדי להגיע למוכנות נפשית זו של השתוות, משתמשים המקובלים בטכניקות שונות, שיפורטו להלן.
על האר"י מספרים תלמידיו, שבתחילת דרכו התנתק מהחברה האנושית והתבודד באי רודה שבנילוס שנים מספר. מלבד ביקור בביתו בערבי שבת, בילה האר"י את כל זמנו בהתבודדות על אותו אי וזכה להשראה עליונה של רוח הקודש.