כישוף וקסם

כישוף וקסם
מתוך ספרו של זיו מאיר "מיסטיקה מאגיה ותקשור ביהדות"

הנוצרים חילקו את המאגיה ללבנה (עיונית) ושחורה (מעשית), ממש כשם שהקבלה חולקה לשתי קטגוריות אלה. אלה כאלה נתפסו כבעלי יכולת שליטה על שדים (לפעמים גם על האלוהים) – וגם על חיות ואנשים או על כוחות הטבע. בידי המכשף היתה יכולת להוריד גשם, לעורר ברקים ורעמים, או להעביר שדה תבואה ממקום למקום באצבע צרדה. כתבים עתיקים מהאלף השני לפנה"ס מתארים את השימוש בקמיעות ובפתקים שעליהם נרשמו ברכות וקללות. בלק מלך מואב מבקש מהמכשף המפורסם בלעם בן בעור לקלל עבורו את ישראל, והלא בונה לשם כך שבעה מזבחות, כפי שנהגו הקיסמים הבבלים באותה תקופה .( שכונו " בארו" – מנבאים בכבדי חיות, בחלומות; או אשיפו = אשף).
ציורי מערות מוכיחים, כי כבר האדם הפליאוליתי מתקופת האבן הקדומה) עסק בכשפים, ומאז נקשר הכישוף בדת קשר בל יינתק. האלים העבירו את יכולתם וחכמתם ה "על-טבעית" לבני תמותה ייחודיים, ואלה האחרונים נהלו עם האלים דיאלוג מתמיד, למען האנושות, או למען האל נגד פשעי האנושות. ניסיונות אקדמאיים להסביר את התהליך התרבותי כמתחיל בכישוף, עובר דרך הדת ומסתיים במדע – לא הוכיחו את עצמם, היות שעד ימינו הדת והכישוף הולכים יד ביד מהרבה בחינות. כוחות האל, במובנם ככוחות שהם מעבר לגבולות חוקי הטבע ("המשנים דבר התולדות למראה עין", כפי שציין הראב"ע), הם חוקי המכשף. והמכשף- כמו המקובל – משתמש בשמות האלוהים ובהשבעת מלאכים לצורך ריפוי, הצלחה בעסקים, או החזרת אהבה אבודה. מכאן האמונה שבידי המכשף להתווכח עם האל, ואפילו היכולת להיות חזק מהאל במקרים מסוימים.
האמונה הזו כה מושרשת בתרבות האנושית, עד שלעתים אנחנו שוכחים עד כמה השפיעו עלינו הרעיונות המאגיים הקדומים וה"פרימיטיביים". ההבדל בין מאגיה שחורה לבין מאגיה לבנה הוא בכך שהראשונה כרוכה בד"כ בתודעה הציבורית, או באופן מעשי בכוחות השחור. אולם, כל זמן שכוחות השחור האלה באו לטובת בני האדם, איש לא ייחס משמעות לכך שהמכשף מארח כל שני וחמישי את השטן אצל שולחנו. הבעיה התחילה בימי הביניים, כאשר הכנסייה- שלא ראתה בעין יפה את הצעידה המשותפת של הדת והכישוף – החלה רודפת את מי שנחשב בעיניה כמכשף.
עד אז חיו המכשפים (בעיקר המכשפות) בנחת יחסית ובמרכז הקונסנזוס הציבורי. לא היה מקום יישוב שלא התברך במכשפה מקומית, מוסד שגרתי ממש כמו הדוור, האופה והקצב. להקות של מכשפות היו נוהגות להתכנס לפחות פעם בשבוע במקומות המפגש הסודיים שלהן, לטקס שכונה "שבת המכשפות" (השם הלועזי נלקח מהמלה העברית). שני טקסים חשובים אחרים – ב 30 באפריל, ערב "ליל ולפורגיס", שכונה "ליל המכשפות", וב- 31 באוקטובר, "ליל כל הקדושים" (הלואין) הצטרפו לטקסים פגאניים אחרים. ארבע פעמים בשנה הפכה "שבת המכשפות" ל"שבת הגדולה": בזמני הפסטיבלים הפגאניים העונתיים (2 בפברואר, "חג הטהרה"), 23 ביוני (אביב), 1 באוגוסט (קיץ, חג הקציר) ו-21 בדצמבר (סתיו).
טקסי "שבת המכשפה" נשאו אופי דמוני לחלוטין, שכן הם כללו מפגש של צעירות עירומות עם השטן, כשהן מקיימות אתו יחסי מין סמליים (או אמיתיים, בהתאם לכת). עמדתה של הכנסיה ביחס לחטאי המין רק עוררה את המכשפות להגביר את הקנטרנות המינית של טקסיה, תוך ניצולם של צעירים וצעירות יפהפיים כמפתים של אזרחים מהשורה, ביניהם נזירות. אין פלא שיחסים עם ה"אינקובי" וה"סוקובי", השדים המזדווגים עם אנשים ישנים (מושג התואם את ה"דיבוק" היהודי), נתפסו בזמן האינקווזיציה כחטא השטן, ואלה שנתפסו כחסרי מוסר בעיני הכנסיה הועלו לגרדום.
מעשי הכישוף, שברובם נעשו לטובת האנושות, גררו את הכנסייה למצוד חובק ארצות, בטענה שקיים קשר מכשפות עולמי (משהו במתכונות "הפרוטוקולים של זקני ציון"). למרבה האירוניה, דווקא הכנסיה היא שטענה כי מבצע מתוכנן של המכשפות האנגליות הוא שגרם למפלתו של הצי הספרדי שנשלח נגד אנגליה ב- 1588, טענה המוכיחה כי הכנסייה ידעה לנצל היטב את המכשפים כשרצתה בהם.
במאות ה- 16 וה-17 רבו הנשים המסכנות שהודו, אחרי עינויים קשים, בקשר עם השטן. בדרך כלל דובר בנשים שעסקו ברפואת צמחים (היום מכנים זאת רפואה אלטרנטיבית), או סתם כאלה שסבלו ממומים גופניים שונים (פזילה, שומה על האף). במשפטיהן תוארו המכשפות כרוכבות על מטאטאי קש, מגרפות, או גב תיישים. הן יצאו דרך ארובות; ניתן היה לזהותן בזמן האכילה, היות שלא אכלו לחם ומלח (משום שאלה שימשו בקורבנות בני ישראל ובלחם הקודש הנוצרי); כלי הנגינה שבהם קיבלו את השטן היו כינור מראש סוס, עוגב מעצמות פרה יבשות וחלילים משפיפון ועקרב (השטן עצמו זימר איתן בנשיפות דרך חוטמו); הן עוררו ברקים ורעמים אחרי שזבחו תרנגול שחור, חטפו תינוקות מיולדות, ועוד תחביבים כיוצא באלה. גם השפעתן מרחוק על צמחים, חיות ובני אדם (לגבי האחרונים, בד"כ באמצעות חפץ מסוים, רוק או דם של אותו אדם) הטילה אימה גדולה על סביבתן.
אחד ממשפטי המכשפות המפורסמים ביותר נערך בעיירה האמריקנית סיילם ב-1762 . הוא התקיים אחרי ששמונה מהנערות המקומיות התחילו להתנהג בצורה מוזרה, לדבריהן משום שהוטלה עליהן קללה ע"י 3 מכשפות תושבות המקום. ההיסטריה חגגה, ובסיומה נאסרו כמאתיים אנשים באשמת כישוף. 34 מתוכם נתלו. החיסולים ההמוניים הובילו לתנועת מחאה נגד ציד המכשפות, וב- 1763 נחקק החוק הראשון שקבע כי אין להגדיר אדם כמכשף.
אין ספק, המכשפים נטו תמיד להציג עצמם כילדים הסוררים של החברה וכראי העקום שלה. המכשפים בקונגו נהגו להלך כשראשם כלפי מטה ורגליהם כלפי מעלה, וגם בטנגנייקה הם הלכו על ידיהם; ובימינו טקס הקבלה של מכשפים חדשים בכת גבעות אוזארק מסתיים בחזרה על התפילה לאל- מהסוף להתחלה.
בסוף המאה ה- 18 ובמהלך המאה ה-19 ירד הכישוף מגדולתו, אם כי ריכוזי מכשפים נותרו באנגליה, צרפת, גרמניה (שם נהגו להיפגש ב"יער השחור", שכונה כך על שם המכשפים שהסתובבו בו), איטליה (שם סגדו עירומים לאלת הירח טאנה) ועוד. ב- 1882 הוכרחו שתי משפחות נכבדות מגרמניה לעזוב את עירן משום שהשמועה אמרה כי הן מתעסקות בכישוף; ובמאה ה- 20 – נראה כי תור הזהב של הכישוף חוזר, כפי שקורה ביחס לכל התופעות האוקולטיות. מה שהחל באנגליה בזמן מלחמת העולם ה- 2 כאקט תמיכה רוחני במדינות הברית, הפך ל"טקס הגדול" הקדום של המכשפות, שבו ה"כוהן הגדול" מקיים יחסים עם "הכוהנת הגדולה" לעיני כל קהל המאמינים. לאחר שהכוהן והכוהנת מנשקים זה את זה "נשיקה מחומשת" – ברגליים, ברכיים, איברי המין, החזה והשפתיים – מתקבלים חברים חדשים לכת. מלכת המכשפות, או ה"מאגוס" (החכם הקדמון, כינוי שהפך שם נרדף למכשף), מלווים את הטקס, שמסתיים בקיום יחסים של הכוהן והכוהנת, באופן סמלי או אמיתי. המין תופס מקום חשוב בטקסים אלה, והאורגיות הן חלק מהם, שכן מכשפה עירומה נתפסה תמיד כבעלת כוחות גדולים יותר מאשר מכשפה לבושה.
הקשר בין הכישוף המודרני למעשי קסמים קלוש למדי. רק חלק אפסי מהכתות מנסה להפעיל את הכוחות העתיקים, יחד עם השימוש בתפילות, לחשים, השבעות, מעגלים מאגיים וסמלים עתיקים, (המפורטים כסגולות ומאגיה בהמשך הספר).
עד כאן ציטוט מתוך ספרו של זיו מאיר: "מיסטיקה מאגיה ותקשור ביהדות".