התקשור/גישות קובנציונליות לתקשור

גישות קובנציונליות לתקשור
מתוך ספרו של זיו מאיר "שיפור היכולת העל חושית ותקשור"


רקע היסטורי
בשנת 1778 , הגיע לפריז חוקר וינאי בשם פרנץ אנטון מסמר, הוא ייסד בפריז מרפאה, שניתן בה טיפול קבוצתי לחולים שסבלו מסמפטומים שונים של היסטריה, מסמר האמין כי הפרעות אלו מקורן במה שכינה "הנוזל המגנטי האוניברסלי" בגוף האדם.
בחדר בטיפולים של מסמר תחת השראה של תאורה עמומה ומוסיקת רקע שקטה ישבו החולים במעגל סביב גיגית מים, שהוטלו לתוכה מטילי ברזל מגנטיים.
בהתאם לשיטתו נהגו החולים להעביר את החומר המגנטי בסמוך לאזורים הכואבים בגופם, על מנת להסדיר את פעולתו של הנוזל המגנטי ההיפותטי.
מסמר עצמו באותה עת נהג לעבור בין המטופלים בלבוש תיאטרלי, להתבונן בהם ולגעת בהם קלות בעזרת מטהו.
החולה הגיב ברעד, בטשטוש...בגמר הטיפול דיווחו המטופלים כי חשו הקלה וחל שיפור משמעותי במצבם.
ועדה מלכותית שהקים המלך לואי ה-16 בשנת 1783 במטרה לחקור את תופעת המסמריזם, הגיע למסקנה שתאוריית הנוזל המגנטי של מסמר הייתה משוללת כל בסיס מדעי, וכי הצלחותיו הטיפוליות מקורן בהפעלת הדמיון בלבד.
מסמר חמק מפריז בבושת פנים, אולם זכר הצלחותיו הרפואיות לא נשכח, וחולים רבים נתנו בו את אמונם. הטכניקה הטיפולית הוסיפה להילמד ולהימצא בשימוש במנותק ממקורותיה התיאורטיים והתפרסמה בשמה החדש באמצע המאה ה-19 כ- היפנוטיזם.
מדענים המשיכו לחקור את התופעה שהיוותה בסיס לחקר רמות ההכרה השונות ולהטבעת המושג ה"לא מודע".
מושג זה המשיך להיחקר ולהתפתח וקיבל שמות ומונחים נוספים, "תת מודע", "על מודע", "האני העליון". גם כיום אין איש יודע ומבין את האופן בו חלק זה משמש אותנו בחיי היומיום במצבים שונים, כגון: הרפיה, מדיטציה, טיפולים באמצעות דמיון מודרך, טיפולים באמצעות ביו-אנרגיה, טיפולי רייקי ומשלוחי אנרגיה מרפא לרחוק, או אפילו את המונח הפסיכולוגי הנפוץ "הנבואה המגשימה את עצמה" לא ניתן להסביר במונחים של הסבר רציונלי, כל הסבר יצטרך להישען על חלקים מיסטיים תיאורטים.
עתה נעבור לגישות קונבנציונליות שונות, כיצד התקשור והיכולת העל חושית נתפסת.

הפרעות דיסוציאטיביות.
מתוך ספרו של זיו מאיר "שיפור היכולת העל חושית ותקשור"

קיימת גישה פסיכולוגית נפוצה הרואה את הקשר בין האדם למדריך הרוחני שלו כ-"תסמונת איחוז באישיות", או באופן פשוט יותר "אוטוסוגסטיה", האדם מאמין שהוא רואה את המדריך שלו עמו הוא מתייעץ, שואל שאלות מקבל תשובות, כמו גם מדמיין כאילו רוחות, דיבוק, ואו שדים חדרו לתוכו.
לדעת החוקרים, ההסבר לגישה זו נעוץ ברקע ההיסטורי תרבותי של אנשי העיר צפת במאה ה-16, המסביר את החשיבות שתפסה תורת הגלגולים בהגות המקובלים.
ההסבר נעוץ בעובדה, כי חכמי הקבלה עסקו בתיקון הכולל הנדרש בעולמות היקום, על מנת לזרז את הגאולה. חשיבות מיוחדת ורבה הוקדשה לתיקון החטאים שבין האדם לחברו ובינו למקום, כאשר לצורך תיקון החטאים ולחזרה בתשובה יש צורך רב בתיקון.
כוונת מוסרי הדיווח אודות הדיבוק באותה עת, היה כדי להעמיק את האמונה בשכר ועונש לאחר המוות ועמה את תיקון הנשמה החוטאת הנשרפת בגיהינום.
כך גם הסיפורים שסופרו על ידי האר"י ותלמידיו, לא היו על כניסת שדים בגופות בני האדם, אלא על נשמות מתים המחפשות תיקון (מ.י.ט.ל.-המכון הישראלי לטיפול ומניעת לחצים חיפה.).
כמו כן טוענת גישה זו, כי לסמנים האבחוניים להימצאות רוח או שד באדם יש קווים מקבילים מעבר לתרבויות השונות, והם דומים לסימפטומים המתוארים בספרות הפסיכולוגית כסימנים דיסוציאטיביים .
בעשור האחרון קיימת הצעה להוסיף את "התיסמונת" המכונה כאן "איחוז", לחלק מסוגי ההפרעות הדיסוציאטיביות אשר הנן בעלות הקשר פולקלוריסטי-דתי של חלק מהתופעות האלו, והמסורות העתיקות של גירוש דיבוקים ורוחות רעות מגופות של בני אדם, כאשר על פי גישה זו הגירוש למעשה נעשה על ידי גירוש אסוציאטיבי מתפישתו ואמנותו של המטופל "המדמיין " את התופעה.
התופעות במצבי דיבוק ואיחוז אלו, באים לידי ביטוי בשינויים בביטוי בבקרה רגשית, הכוללים תוקפנות כלפי חוץ, תוקפנות עצמית, קפיצות ופרכוסים של הגוף, מצבי אימה, עיוותי פנים וגלגול עיניים לאחור, שינויים מוטוריים, אובדן הכרה, דיבור בשפה/הברות לא מובנות, קופרולליה
(קללות), השמעת קולות וחרחורים לא אנושיים ועוד.
קיימים דיווחים על גילוי כוחות על טבעיים, הבעת תיעוב ותוקפנות כנגד סמלים בעלי ערך חברתי, מדווחים גם על תופעות פראפסיכולוגיות, כגון טלפתיה וטלקינזיס.
אך כאמור, לגישה זו ההסבר הטמון בהפרעות דיסוציאטיביות ובהפרעות אישיות מרובת פנים זו, הוא למעשה האוטוסוגסטיה בלבד, כאשר הטיפול בה באופן כללי נעוץ בהוצאת הדיבוק, איחוז, מדמיונו של המטופל.
ברור שעל פי גישה זו האדם רק מדמיין את כל הדברים אותם הוא חש, רואה ומרגיש, על פי גישה זו אין ישויות אחרות זולת האדם עצמו, ומאליו ברור כי כל צעד של תקשור זה או אחר אינו קיים כלל אלא הכל מצוי בדמיונו של המתקשר, אשר בשלב התקשור נמצא בהתקף ברמה זו או אחרת של "איחוז באישיות".
ברור כי על פי גישה זו, התשובות אותם הוא מקבל הן רק דמיונות שווא, הוא שומע או מקבל רק מה שברצונו לקבל.
נשאלת השאלה בכל זאת, כיצד מקרים רבים אכן מדווחים על ידי האנשים כמדויקים ונכונים, על אף ש"המתקשר" כלל אינו מכיר את האדם הפונה אליו? התשובה הפסיכולוגית העולה מאליה היא פשוטה, יד המקרה...סתם מזל... ולאלו שבכל זאת קצת מכירים באפשרויות פרפסיכולוגיות יטענו, כי המתקשר קורא את מחשבותיו של האדם הנמצא מולו ומשמיע לו את מחשבותיו שלו...
מכל מקום, על אף שבמקרה, יד מקרה זו היא מעבר לכל הסתברות מתמטית, דהיינו המתקשר יודע לתת תשובות רבות ונכונות מעבר לכל הסתברות מתמטית, למעט אותם מקרים פתולוגים, עדיין רבים מהמטפלים הקונבנציונלים יאחזו בגרסה זו כטובע הנאחז בקש.

הקשר בין פסיכולוגיה אבנורמלית לתקשור .
מתוך ספרו של זיו מאיר "שיפור היכולת העל חושית ותקשור"
הגישה ההתנהגותית
תופעת האבנורמליות בגילויה השונים מורכבת ומסובכת להסבר.
אחת מהתופעות המוכרות לכולם זוהי סכיזופרניה המוגדרת כהפרעה נפשית, הפרעה התנהגותית המופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת ומתבטאת בהפרעה קשה בחשיבה, בתפיסה ובביטוי הרגשי, הסטטיסטיקה מלמדת כי אחוז אחד מכלל האוכלוסייה העולמית סובל מסכיזופרניה. מחקרים גילו כי קיים קשר בין סכיזופרניה לבין אי סדירות ביוכימית המתבטאת בהפרשה מוחית עודפת של חומר שניקרא דופאמין, חומר זה הוא אחד מהחומרים המאפשרים מעבר מידע בין תאי עצב במוח.
הוכחות מכיוונים שונים, הובילו את החוקרים למסקנה, כי קיים קשר בין הפרשה עודפת של דופאמין, לבין ספטומים של סכזופרניה, הכוללות הלוצינציות (הזיות,חוויות שב של החושים) ודלוזיות (מחשבות שב). אחת ההוכחות היא לדעת החוקרים שתרופות שתפקידן להעלות את כמות הדופאמין הזמין במוח מחמירות במידה רבה את הסימפטומים של המחלה. יש לציין, כי תרופות מסוג זה ניתנות לעיתים קרובות לחולים במחלות פרקינסון, המלווה בקשיים מוטורים מסוגים שונים. אולם חולה פרקינסון שקיבלו לאורך זמן מינונים גבוהים של התרופה, הגיבו לעיתים קרובות בסימפטומים סכיזופרנים. מאידך חולים סכיזופרנים אשר טופלו זמן ארוך במינון גבוה של תרופות החוסמות דופאמין, במקרים רבים הפגינו קשיים מוטורים, הדומים לסימפטומים של מחלת פרקינסון. בסיס זה היווה עבור החוקרים את הבסיס להשערת הדופאמין, לפיה נוכחותם של סימפטומים סכיזופרנים קשורה בכמויות עודפות של דופאמין, מאידך לא לשכוח כי אותו מחקר מלמד כי אנשים המטופלים זמן ארוך בהפחתת הדופאמין מפתחים קשיים מוטוריים, כמו כן מתגלה דבר התומך בהשערה זו לדעת החוקרים, והוא הקשר לאנשים הצורכים סמים ממשפחת האמפטמינים כגון קוקאין, או ספיד, המעודדים הפרשת דופאמין במוח. הוכחות אלו ואחרות גרמו לחוקרים להאמין כי איתרו את האטיולוגיה שבבסיס הסימפטומים בסכיזופרנים הראשונים.
אכן מתברר כי השימוש בתרופות המפחיתות את כמות הדופאמין הזמין במוח החולה, גורמות לשיפור תפקוד החולה אולם לא לריפוי, דהיינו הסכיזופרניה נותרת בעינה באופן שבאה לידי ביטוי חיצוני בצורה מופחתת.
מאידך ברור, כי אין מדובר בהפרעה הורמונלית בחומר הנקרא דופאמין, שהרי הוא רק מפחית את רמת הסימפטומים אך אינו גורם לריפוי, יתרה לכך הוא גם גורם לתופעת לוואי כפי שפורט.
נשאלת השאלה, מה גורם לאותו אחוז אחד בקרב האוכלוסייה העולמית לסבול מהלוצינציות (דמיונות שווא), דלוזיות (מחשבות שווא)? מאידך, האם רואה הנסתרות כגון מיסטיקאים, מתקשרים למיניהם, אנשים בעלי יכולת על חושית, אינם אלו אשר עונים על הקריטריון של סכיזופרני?
יש לציין כי הגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה מאמינה שהסביבה מעצבת את התנהגות האדם, כלומר כל האורגניזמים בכלל זה האדם מעוצבים על ידי סביבתם, לדעתם התנהגות האורגניזם היא תוצאה של קישור בין מאורעות, כלומר למידה שהתרחשה באמצעות תגמולים ועונשים, דפוסי ההתנהגויות מן העבר שנרכשו על ידי ניסוי וטעייה, לגישתם התנהגות של פחד וחרדה מתעוררים כאשר גירוי ניטרלי מופיע בו זמנית עם מאורע שלילי שמעורר באדם פחד. אם המאורע השלילי היה מתון בעוצמתו יעורר הגירוי הניטרלי בעתיד פחד מתון, אם היה טראומתי יהפוך המאורע הניטרלי שהיה צמוד אליו לאובייקט לפוביה. החוקרים ווטסון וריינר מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית הניחו כי פוביה הוא תגובת פחד מותנת בתהליך של התניה קלאסית, גישה זו מספקת הסבר ברוח תיאוריית הלמידה גם לעמידותם הגבוה של פוביות, דהיינו פחד נרכש מניסיון קודם: נשאלת השאלה הכיצד
אותו "חולה", או במקרה זה "מתקשר", הגיע למצב זה, אם לא חווה כל חוויה טראומטית? יתרה מזאת, כיצד הוא יכול באווירה נעימה ותומכת ללמוד להיות "חולה"= מתקשר?
מכאן לדעתי, שלא כל המאובחנים כסכיזופרנים הם אכן סכיזופרנים, אכן הפסיכולוגיה מחלקת באופן כללי את ההפרעה הסכיזופרנית לארבעה סוגים שונים בשל השוני הרב בין התופעות הנצפות אצל חולים שונים, כאשר כל אחת מתת הקבוצות מתאפיינת בתסמונת קלינית טיפוסית, אם כי לדעת החוקרים השונים, חולה יכול לעבור מתסמונת אחת לשניה במהלך התקף אחד.
ארבעת סוגי הסכיזופרניה העיקריים הם: סכיזופרניה פרנואידית: המאופיינת בעיקר על ידי הופעת מחשבות שווא של רדיפה, קנאה או מחשבות גדלות.
סכיזופרניה קטטונית: המאופיינת לרוב על ידי קיפאון התנהגות ספונטני, החולה יישאר פרקי זמן ממושכים ללא תנועה, עד למצבים של תשישות גופנית ותת תזונה, לעומת זאת התנהגות הפוכה לכך גם היא נתפסת כהפרעה קטטונית, לפיה החולה חסר מנוחה, נע ומדבר ללא הרף, במצבים אלו הוא עלול להיות אלים ומסוכן כלפי עצמו וכלפי אחרים.
סכיזופרניה מטיפוס בלתי מאורגן(הבפרנית): המתאפיינת על ידי חוסר ארגון במחשבה בדיבור, בהתנהגות ובתגובה הרגשית, הזיות ואשליות מסוגים שונים מתעוררות וחולפות ללא היגיון, התגובות הרגשיות חזקות ואינן תואמות את תוכן המחשבה והנסיבות החיצוניות, החולה סובל מתנודות חריפות במצבי הרוח.
סכיזופרניה רזידואלית: מתאפיינת בהעדר סימפטומים בולטים כמו דלוזיות, הלוצינציות וכד'.
היא כוללת חולים סכיזופרנים שאושפזו בעבר, המצויים עתה בנסיגה חברתית, בבעיות תפקוד, בשטיחות רגשית, בחשיבה בלתי מאורגנת ובהפרעות התנהגות.

כאמור, המחקר בפסיכולוגיה פיזיולוגית מצא, כי קיים קשר בין פעילות יתר של המערכת הדופאמינרגית, לבין סימפטומים המאפיינים סכיזופרניה. פעילות היתר מתבטאת ברמה בתר-סינפטית- כלומר קיים קשר עודף בקליטת הנוירוטרנסמיטור דופאמין בקולטנים הבתר סינפטיים.
דהיינו עודף דופאמין גורם להתגברות הסימפטומים הסכיזופרנים.
מכאן סברו שאם ניתן יהיה לווסת את כמות הדופאמין הרי שהסימפטומים יעלמו, אכן המחקרים תומכים בכך, אולם הדבר פועל רק על כ- 70% מהחולים, על ה30% הנותרים אין הדבר משפיע כלל.
נשאלות שאלות רבות בהקשר זה אשר חלק מהן: מדוע החומר משפיע רק על 70% מהחולים? האם הגוף שלנו אינו מושפע מחומרים זהים? אם לא, מה הקשר בין התופעה לסימפטום? כל חומר מרדים גורם לקהות חושים, אם כן מה המיוחד בדופאמין?
מעבר לשאלות אלו, נשוב עתה לקשר בין התופעות המוגדרות כהפרעות סכיזופרניות לתקשור, על פי תאור הסמפטומים השונים, האם אלו הרואים את המדריכים הרוחניים שלהם, או אלו המתקשרים עבור אנשים אחרים אינם נכללים בקטגוריית הפרעות סכיזופרניות? או אף תואמים במקרים רבים את האבחנה כהפרעות ב"איחוז האישיות"?
כאמור הסטיסטיקה המחקרית מלמדת, כי אחוז אחד מכלל האנשים לוקים בהפרעות סכיזופרניות וניתן להגדירם כסכיזופרנים, מכאן ניתן אולי להבין כי ה30% מקרב המוגדרים כך, אשר אינם מושפעים מתרופת ה"פלא" דופאמין, אינם סובלים מהפרעות סכיזופרניות ממשיות, אלא חלקם בודאי בעלי יכולות על חושיות, אותם מגדירה הרפואה הקונבנציונלית סכיזופרנים.
אלמלא כן, כיצד תגדיר אותם הרפואה הקונבנציונלית?...
מונח נוסף הנפוץ עתה בקרב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים השונים הוא המושג "אישיות רבת פנים", מונח זה הונהג לאחרונה וטומן בחובו מקרים מעניינים אשר בודאי מוכרים לחלק מהקוראים העוסקים ומתעניינים בתחום התקשור.


מה בין אישיות מרובת פנים ל"תקשור"?
מתוך ספרו של זיו מאיר "שיפור היכולת העל חושית ותקשור"
הפסיכולוגיה המודרנית כיום מבחינה בהפרעת אישיות נוספת אותה היא מגדירה כ-הפרעת האישיות המרובה, היא מתייחסת למצב שבו מתקיימת באדם אחד כמה אישיות המייצגות, בזמנים שונים, סגנונות התנהגות, ערכים, אמונות ורקע, הנבדלים זה מזה. כל אחד מהדמויות מפגינה רמות משתנות של אמנזיה: לעיתים עשויה אחת הדמויות להיות מודעת לקיום האחרות, בעוד לעיתים עשויה אחת הדמויות להיות מודעת לקיום האחרות בעוד שהאחרות אינן מודעות לקיומה.
על מנת לענות להגדרת ההפרעה, צריכה כל אחת מהדמויות להיות אינטגרטיבית ולקיים בפני עצמה חיים נפרדים מלאים. לתדהמת מטפלים שצפו בהפרעה, מתבטא השינוי בין הדמויות לא רק באמונות ומחשבות, ואפילו לא רק בצורת הדיבור וההתנהגויות, כי אם גם במצבן הבריאותי-עד כדי נוכחותן והעדרן של התגובות אלרגיות ומחלות מסוימות.
נשים שסבלו מאישיות מרובה, דיווחו אפילו על וסת שנמשכה כמעט לכל אורך החודש, משום שהדמות הייתה שייכת בכל פעם לדמות אחרת.
קשת הדמויות מבטאת, במקרים רבים, חלקים שונים באישיותה של הדמות המקורית,(פנטזיות, מאוויים וכעסים), הנתפסים על ידיה אסורים או בלתי מקובלים.
ביוטה שבארצות הברית נמסר על אחות בית חולים שנחשדה בשימוש בסמים. כאשר ביקשו לבדוק סימני מחטים בזרועותיה, שינתה לפתע האחות את הבעתה וטון דיבורה המכובד והציגה עצמה כנרקומנית. אותה אישה, כך הסתבר, הייתה בזמנים שונים אחות ישרת דרך ובשניה הייתה נרקומנית פעילה – שתיהן באותו גוף.
ה"נרקומנית" וה"אחות" לא הכירו זו והיו שונות בהופעתן, באופן דיבורן ובתחומי העניין שלהן מן הקצה אל הקצה.
בדרך כלל נוטה ההפרעה להתפתח בשנות הילדות או בגיל ההתבגרות, והיא פוגעת מסיבה בלתי ברורה בעיקר בנשים.
יוג'ין בליס חוקר אמריקני מיוטה, טיפל במרפאתו ב14 מקרים של אישיות מרובה. על סמך הטיפול במקרים אלה ניסח את השערותיו לגבי מקור ההפרעה והתפתחותה.
לדבריו, מהלך ההפרעה מתאפיין בשלושה שלבים:
ה. בין הגילאים 4 ל- 6 חווה הילד מצוקה רגשית, בעקבות חוויות רגשיות קשות (אלימות במשפחה, ניצול, אובדן, כוו)
ו. הילד מגלה בעצמו יכולת "להפנט את עצמו, כלומר, להתנתק מן המציאות ולהיכנס למצבי מודעות דמויי טרנסים היפנוטיים.
ז. הילד מגלה שיצירת דמויות נוספות בתוכו, משחררת אותו מן התחושות הקשות הכרוכות בזהותו הממשית, ומקילה עליו.
ח. בהמשך חייו יוסיף להשתמש בשיטה זו, שנמצאה יעילה, ואף לשכלל אותה.

אחת המטופלות של בליס סיפרה כיצד היא יוצרת דמויות חדשות. תיאורה הזכיר מאוד לחוקר - תהליך היפנוטי: "אני חוסמת כניסת כל מידע מהמוח, מגיעה לרגיעה נפשית גמורה ואז מתרכזת מאוד ומתפללת שהדמות החדשה תגיע". (אגב, בדרך זו מתקשרים שונים יוצרים קשר עם המדריך הרוחני או אף מדיומים העוסקים במיסטיקה ומדיטציות יוצרים קשר עם יישויות), כאשר עברו מטופליו של בליס טיפול בהיפנוזה, סיפרו רבים מהם שהתחושה שחוו במהלך ההיפנוזה, דמתה מאוד לתחושות שחשו בילדותם, עת "יצרו את הדמות הדמיונית" הראשונה (כידוע ילדים בשל שהנם חסרי עכבות מסוגלים לתקשר, ולחוות חוויות הקשורות לזיכרונות מגלגולים קודמים קל יותר ומהר יותר מאשר מבוגרים, בהם התפתחו כבר מנגנוני ההגנה) .
לדעת הפסיכולוג (החוקר), הצעד הראשון בטיפול בהפרעות אישיות מרובה, הוא הבאת הבעיה למודעות של החולה. במקרים רבים נעלמת הבעיה מעיני המטופל, למרות שהוא מאכלס בתוכו את הדמויות הדמיוניות שנים רבות, סובל מאפיזודות של אמנזיה ונתפס על ידי סביבתו כמוזר.
תחת היפנוזה, מרגיש המטפל בין הדמויות השונות ומאפשר להן לשוחח זו עם זו. האני המקורי של המטופל מאזין גם הוא לדמויות השונות ומתקשר עמן. אחת הדרכים היעילות לטפל בהפרעה, היא לדברי בליס, יצירת קשר עם אחת הדמויות, המתאפיינת באופי חיובי ובנכונות לשתף פעולה. כאשר המטופל מתוודע לדמויות כולן, יסביר לו המטפל כיצד נוצרו ויגלה אמפתיה למצוקה שקדמה ליצירתן.
לדעתו תפקידם של המטפל והמטופל הוא "להכריע" את הדמויות האחרות ולהעניק לזהות האמיתית של המטופל שליטה בלעדית בגופו. במיוחד קשה להביא את המטופל לזניחת דרך ההתמודדות עם מצבי חרדה, הזמינה והמוכרת לו, על ידי יצירת דמויות חדשות.

לסיכום: שיטה זו לא נוסתה בהרבה מקרים, ובמקרים שנוסתה היא לא זקפה לזכותה ניצחונות. המחקר אינו יכול להעיד על הצלחות, כך שיעילותה אינה ברורה בהפרעה נדירה זו.

כאן עלי לציין, כי דווקא בתחום הפרפסיכולוגי קיימות עדויות וניסיונות טיפוליים, לפיהן הדמויות שהועלו על ידי החוקר בליס, אכן אינן פרי דמיונו של המטופל, אלא הדמויות אכן קיימות ב"גופו" של המטופל, ביהדות הדבר נקרא "דיבוק" לפיו מצטרפת נשמה שלילית לגוף המטופל, כאשר הצטרפות חיובית המעצימה את המטופל מכונה "עיבור" (ראו הרחבה לכך בספרי "המדריך לגלגול נשמות על פי הקבלה").
לעומת זאת, בתחום הפרפסיכולוגי אנו רואים בכך גם כן הצטרפות נשמה נוספת לתמונה, היכולה להופיע כאשר אותו אדם משמש כמדיום, או כאשר הוא אדם רוחני המתקשר עם ישויות נוספות, או כאשר האדם יוצר קשר עם מדריכיו הרוחניים, או כאשר מצטרפת לאדם נשמה נוספת ועוד.
מכל מקום מסטיקנים רבים משתדלים להגיע למצב בו יחוו חוויות מעין אלו כצעד של התפתחות רוחנית ובכך עוסק ספר זה.
על כן קורא יקר, באם הנך חושש להימנות על אותם סכיזופרנים, סגור את הספר ועבור לספרות יפה כלשהי.