ריו אביירטו - תנועה ומדיטציה

להישאר בתוך הריקוד, בתוך הרגע.
לתנועה יש יכולת אדירה לחבר אותנו לרגע הזה, לאמת שלנו. יש ימים שבהם הכול זורם, זז, אנחנו בשלום עם הריקוד שלנו. אבל יש גם ימים אחרים שבהם התנועה מפגישה אותנו עם חלקים אחרים- חסרי שקט, כועסים, עצובים וקפואים, כמו במדיטציה ההישארות היא התרופה.

אנחנו רגילים כל כך להיות יצרנים, להיות פרודוקטיביים ועדיף שהפירות יהיו מתוקים ויפים.
בתנועה, בריקוד,זה קורה הרבה : נדמה לפעמים שאם אני עייפה, לא פתוחה לאינטראקציה, המוסיקה לא עושה לי כלום, המצב רוח שלי ירוד ובנוסף לכל זה כולם סביבי מקפצים קלילים ומאושרים... אז כנראה עדיף שלא אהיה בריקוד שלי, אלך הביתה להשתבלל לי, או לא אבוא מלכתחילה, כי אני לא מוכנה, אני לא מספיק אנרגטית/ פתוחה/ מושלמת בכדי לרקוד.

ואם נניח, נחליף את המילה לרקוד במילה לזוז? ואם הציפייה שלי מעצמי תהיה להיות מי שאני עכשיו ולא מה שאני תופסת כנכון? ואם אתן לתנועה שלי להיות מה שהיא ומה שהיא רוצה להיות?
יכול מאוד להיות שהתחושות שלי יחריפו ויתפסו מקום, יכול להיות שהתנועה שלי תיתפס בעיני כמכוערת, חלשה, משעממת או מגושמת... אבל... היא אמיתית.

הרווח בלהישאר במצב האמיתי הוא כל כך גדול. כשנשארים התזוזה והתנועה הפנימית מתרחשת מעצמה.
השינוי מאוד רוצה לבוא, הוא רק מבקש מאיתנו להיות, למצות ולהכיר במה שקיים.
ב"ריו אביירטו" כמו שאני תופסת אותו, יש מקום, יש אפשרות להיות בתנועה האותנטית שלי, הבחירה שלי בכל רגע היא האם לקבל את מה שקיים, לחבק אותו ולעוף איתו לפגישה אמיתית עם כל החלקים שלי. כמובן שככל שהריקוד מתורגל להעמיק לתוך המקומות של הבדידות והעצב כך נפתחת גם היכולת לרקוד עמוק אל תוך הצחוק ואנרגיית החיים המעצימה, זה הולך ביחד.

המקום בו אני מרשה לעצמי לרקוד באמת את עצמי, להיות נאמנה לרגש ולתחושה, מביא איתו ריפוי.
הריפוי הזה מתעצם ומכפיל עצמו בעבודה בקבוצה, כוחה של הקבוצה הוא עצום מעצם היותה. לא הרבה צריך לקרות, רק הנוכחות הכנה של התנועה שלי בתוך ים של אנשים הרוקדים עצמם, ביחד או בנפרד.

בסוף הסשן בהרפיה, במידה ונשארתי באמת - בלי פשרות, לא יהיה כבר תסכול ובידוד, תהיה הזדככות,
בכי, צחוק, כלום או שקט מתוק. התנועה קיימת כל הזמן בכל דבר – בנשימה, במחשבה, ברגש, בתחושה, בכל החלקים המופשטים שלנו וכמובן בגוף. כדאי לנו להרשות לתנועה לקחת אותנו, להיכנע לה, היא יודעת.
באהבה
הדס