כתיבה מדיטטיבית - למדוט בין השורות

שנים רבות תהיתי ביני לבין עצמי למה אני מתחמקת מכל מה שקשור למדיטציה. מאז ומתמיד הייתי טיפוס תזזיתי למדי, כך שכל הצעה לשבת בשקט ולמדוט הייתה עבורי משימה בלתי אפשרית בעליל, ומעבר חד למדי לתוך מקום לא מוכר ולא מוגדר. משהו מופשט.

וזה לא שלא ניסיתי. אבל בכל פעם שהצטרפתי למפגשי מדיטציה, במקום למצוא את השקט והשלווה, מצאתי את עצמי עם כאבי גב, מחשבות שמתרוצצות ללא הרף ובעיקר רעב, צמא ורצון לקום ולעשות משהו אמיתי בתנועה, במקום לשכב או לשבת בישיבה המזרחית, שאגן הירכיים שלי מעולם לא אהב ולא הבין למה היא נחשבת לישיבה נוחה.

יש סיכוי שיום אחד זה יקרה. למדתי לעולם לא להגיד "לעולם לא". אבל נכון לרגע זה, תוך כדי כתיבה שורות אלה, קשה לי לדמיין את עצמי נוסעת רק לשם מדיטציה למקדשים מבודדים או מחפשת את השקט על פסגות הרים. בשלב הזה בחיי, אני לא מסוג האנשים שישרדו עשרה ימי שתיקה של מדיטציית ויפאסנה. יחד עם זאת, שאלתי את עצמי בתקופה האחרונה, מה לא בסדר בי שאיני מסוגלת למדוט כך? פשוט לחוות את השקט והשלווה שבמדיטציה...

ביום בהיר אחד, בעודי עושה את מה שאני רגילה לעשות, פשוט כותבת, זה הכה בי באחת: הכתיבה עבורי היא מדיטציה. אותם רגעים ארוכים בהם אני כותבת בשטף וברצף ונעלמת לי בין המילים, אלו הם בדיוק אותם רגעים בהם אני חווה את המדיטציה במלוא עוצמתה. חווה את עצמי, כאן ועכשיו, את המהות שלי. את השקט הפנימי שלי. את האמת שלי. את כל מי שאני ומה שאני. ברגע זה.

מדיטציה בעיני היא היכולת להיכנס פנימה, למקומות העמוקים ביותר בתוכנו. להתנתק מכל מה שחיצוני לנו כדי לחוות את השקט הפנימי הנמצא בתוכנו.
מדיטציה היא היכולת לחוות את עצמנו בצורה חדה, נקייה, ישירה, עכשווית, פתוחה וזורמת. מדיטציה היא היכולת שלנו להיות בהווה, פשוט להיות. לחוות את מה שקורה סביבנו ובתוכנו, כאן ועכשיו. ברגע זה, בפשטות, בכנות.

כשאומרים "מדיטציה", אני חושבת על אפשור ועל פתיחות אמיתית. כאשר כל רגע ורגע נולד מתוך עצמו, ולא מתוך הרגע שקדם לו או מתוך כוונה ליצור את הרגע שיבוא אחריו.

מדיטציה היא סוג של מודעות גבוהה לעצמנו ולקיומנו, מעין התבוננות אמיתית על חיינו. ללא שיפוטיות, ללא ביקורת, ללא מחוות, ללא מחסומים, ללא גבולות, ללא מסיכות, ללא התעסקות בזיכרונות מן העבר או תכנון לעתיד. המדיטציה היא השקט הפנימי שבעין הסערה. המקום הזה שגם כאשר מאוד רועש בחוץ, אתה מחובר פנימה וחש שלווה.

למזלי הרב, המאסטר ההודי אושו, הביא את בשורת האקטיביות לעולם המדיטציה. בשורת השחרור, הביטוי והיצירה לשם ריפוי. אושו ראה בעצם העיסוק באומנות כמדיטציה בפני עצמה. הוא אמר שאם נשכיל ליצור מתוך מודעות וטוטאליות, נחווה מהותה של מדיטציה.

ובדיוק במקום בו פוגש האקטיביזם את המדיטציה, אני פוגשת את עצמי. כתיבה אינטואיטיבית תמיד הייתה חלק מחיי ולאחרונה אף כלי משמעותי עבורי להתפתחות אישית ולמודעות עצמית. בשלוש השנים האחרונות כתבתי ללא הכרה. חוויית הכתיבה הובילה אותי להבנה הפשוטה והעמוקה, שעבורי הדרך להגיע אל השקט, בעולם כל כך רועש, היא פשוט באמצעות כתיבה. כתיבה אינטואיטיבית, שאם אני מתמידה בה, היא מחברת אותי פנימה בהדרגה עד שאני הופכת אחת עם העט. הכתיבה הופכת להיות מדיטטיבית מאליה. כתיבה אל הלא נודע.

תוך כדי תהליך, הבנתי שכדי למצוא את השקט בתוכי, עלי קודם כל לנקות ולשחרר את כל מה שמפר את השקט הפנימי ומאיים על האיזון שלי. דרך אחת לעשות זאת היא פשוט "לנקות" מעצמי את כל הרעלים באמצעות כתיבה אינטואיטיבית שוטפת ורצופה. רק אחרי שכל האנרגיה הזו יוצאת מתוכי, נשארת מין ריקות מאפשרת, נוצר המקום למדיטציה עמוקה.

איך עושים את זה? ללא מאמץ וללא אילוץ. יש ליטול עט, נייר חלק ולבן ופשוט להתחיל תהליך של כתיבה. המטרה היא להגיע למקום של הכתיבה ללא ציפיות מוקדמות. ללא אגו שמבקש לפרסם את מה שנכתב. ללא רצון לשלוט בתהליך. פשוט לכתוב כדי לכתוב. לשם תרגול הכתיבה. ממש כפי שמתרגלים מדיטציה.

אני מקציבה לעצמי זמן ותוך כדי הקשבה עמוקה למה שעולה מהבטן, אני פשוט כותבת ברצף. מילים, מילים, מילים. בלי חוקים, בלי כללים, בלי שורות מסודרות, בלי סימני פיסוק, בלי חרוזים. בלי משפטים שלמים, בלי תחכום. מילים, מילים, מילים. אין להן משמעות, גם לא חשיבות. הן פשוט יוצאות מתוכי אל הדף ואני מבחינתי משחררת עוד משהו ממני. אני כותבת כדי לכתוב. כדי לשחרר. כדי לנקות.

כל מי שהתנסה בכתיבה אינטואיטיבית יודע: המילים, המחפשות את הדרך החוצה, נכתבות דרכינו כאילו היינו צינור נקי, צלול ופתוח. מכותבים פעילים, אנחנו הופכים למאפשרים. כאלה שפשוט נותנים ליד "לכתוב את עצמה". התחושה הנוצרת בתהליך הכתיבה היא תחושה של חופש. של שחרור. שמוביל לתוך שקט פנימי. אנחנו לא מתאמצים לכתוב.

מבלי שנבחין בכך ומבלי שנתכנן, תיקח אותנו הכתיבה פנימה, עמוק אל תוך עצמנו. אל תוך עולמנו הפנימי העשיר. אל תוך המעיין הנובע האינסופי. אל העושר של השפה הפנימית, של הבטן ושל הלב. שם לא נתקעים. שם לא מחפשים מילים מדויקות, מילים נרדפות או מקצבים "נכונים". הדבר היחיד שנמצא הוא המרכז שבתוכנו, מאפשר, רגוע ושליו. השקט שבתוך הסערה.

לעיתים אף לא נבחין במשמעויות המילים. כשנסיים, יש סיכוי שאף לא נזכור מה כתבתנו. לתת מודע יש דרכים מסתוריות לבטא את עצמו באמצעות המילים ולאפשר לנו לעבד את התכנים...

הכתיבה, כמו טכניקות רבות אחרות, היא טכניקה של שחרור רגשי. היא לא מגיעה ממקום של מאמץ וחיפוש, אלא נובעת מאליה, תוך כדי תנועה. את אותו שקט פנימי מדיטטיבי ניתן למצוא גם תוך כדי ציור, ריקוד, שחייה או כל פעולה אחרת שמספקת לנו את השחרור הרגשי.

באמצעות הכתיבה אני מרשה לעצמי לבטא את הכעס, את הכאב, הבלבול, העצב, הקושי, ההתרגשות והשמחה. את כל מה שעולה מתוכי באותה שנייה בה הנחתי את העט על הנייר. אחרי שאני חווה שחרור רגשי באמצעות הכתיבה האינטואיטיבית, השקט מגיע לשם מעצמו. פשוט מתדפק על דלת ליבי ללא מאמץ. במקום הזה נוצרת המדיטציה. מדיטציה אמיתית ושלווה.

אז אחרי שנים של ביקורת עצמית על חוסר יכולת למדוט בדרכים המקובלות, פשוט הבנתי. על מנת למצוא את השקט שבתוכי, או על מנת למדוט, אני לא צריכה הרבה. רק עט פשוט, דפים חלקים ופתיחות.

על כותבת המאמר:

חגית גלר היא עיתונאית, צלמת ויוצרת
מנחה סדנאות לכתיבה ולמודעות
מנהלת "חגילגולים" – מרכז יצירה וריפוי מהבטן
לפרטים על סדנאות חד פעמיות, סדרת מפגשים או סופי שבוע של כתיבה בחיק הטבע, ניתן לפנות: 052-6052113
או בדוא"ל: hagitgel@netvision.net.il
אתר האינטרנט: www.metaplim.co.il/hagilgulim