האומץ לצחוק

אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה ביוגה צחוק. חבורה של אנשים התכנסו במועדון היוגה צחוק החיפאי והתפוצצו מצחוק, כך סתם, בלי סיבה, בהנחייתה המסורה של נילי דור האלה. הצחוק של נילי הרעים את קירות המוזיאון והדביק את כולם. אנשים פשוט התפוצצו מצחוק. ואני? אני הייתי נבוכה. קצת המומה. הרגשתי מוזרה בין ההמונים האלה, אבל משהו בתוכי ניער אותי וזעק: את מרגישה כך כי את מקנאה! זה פשוט מאוד! גם את רוצה להשתחרר ולצחוק מכל הלב, בלי סיבה, אבל אין לך אומץ! שכחת כבר איך לעשות את זה, אז את מעדיפה לתפוס את העמדה הצופה, הביקורתית והמרוחקת שהתרגלת לה במסגרת עבודתך. כן, זאת האמת, השבתי לעצמי. העדפתי לבוא לסקר, לספר ולתאר במקום לחוות, לצחוק באמת ולהשתחרר.

האנשים שצחקו שם אותו ערב, ללא הרף, נדמו בעיני כאמיצים. האם אני צריכה אומץ כדי לעשות פעולה כל כך פשוטה כמו לצחוק?, שאלתי את עצמי. מסתבר שכן!!!

בטח יהיו מי שירימו גבה לנוכח הקביעה הזאת. בטח תשאלו את עצמכם למה בדיוק צריך אומץ כדי לצחוק? אז זהו, שזה לא בדיוק פשוט סתם כך לצחוק. איך אמר לי חבר טוב? יש הרבה אנשים שצוחקים סתם כך, בלי סיבה, ברחבי המחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי. ובכן, מסתבר שאפשר לצחוק גם מחוצה לו. ואפילו ברישיון.

אז למה אומץ, אתם שואלים?
נזקקתי לאומץ רב כדי לוותר על התדמית הרצינית שטיפחתי לעצמי במאמץ רב. אומץ כדי לשבור את התדמית. אומץ כדי לאפשר לעצמי להיות פסיכית ומטורללת שצוחקת בלי סיבה. או לפחות להיראות כך בעיני אחרים בלי שיהיה איכפת לי. כן, הבחנתי טוב מאוד במלכודת הזאת כבר בפעם הראשונה במועדון היוגה צחוק. מלכודת התדמית. היא שיתקה אותי. פגשתי עוד כמה זוגות עיניים אבודות, של כאלה שהיו בורחים מהמקום לו היו מוותרים לעצמם. כאלה שלא אפשרו לעצמם הרבה זמן לצחוק בלי סיבה. כמוני, גם הם הרגישו שזה קצת מוגזם לבקש מהם לצחוק, ועוד מבלי שיצחיקו אותם, אפילו קצת. כמוני, גם הם היו עמוק עמוק בתוך המלכודת המוכרת לכולנו מתחומים אחרים של החיים. החלפנו מבטים חסרי אונים אחד עם השני. ככה הרגשנו בטוחים, הרגשנו בשליטה, מחוץ לטווח המטורפים שצרחו וצחקו ללא הרף. הבהרנו אחד לשני תוך הרמת גבה ועפעוף: "אנחנו כאן במקרה, לא קשורים למקום הזה, לא יודעים מה אנחנו עושים כאן. בקיצור, הכריחו אותנו."

נזקקתי לאומץ רב כדי להישיר לעצמי מבט במראה ולומר: לא באמת טוב לך המסגרת המרובעת שהכנסת את עצמך לתוכה. נזקקתי לאומץ כדי לבקש מעצמי לשבור את המסגרת הזאת, מלאכה שאני עמלה עליה יום יום, שעה שעה. במסגרת המסגרת שמסגרתי לעצמי, לצחוק יש סיבה. או ליתר דיוק, הצחוק הוא תוצאה. צחוק הוא תגובה מכאנית, ממש כמו בכי. אי אפשר כך סתם לצחוק. אני צוחקת כשמצחיקים אותי, נקודה. אבל ביוגה-צחוק לא מחפשים סיבות. הצחוק הוא לשם הצחוק בלבד. בלי סיבה, בלי מטרה, בלי היגיון. ואני? אני בחורה הגיונית עם שאיפות ומטרות בחיים. כך מכרתי אותי לעצמי במשך שנים רבות.

והכי חשוב: נזקקתי לאומץ כדי לאפשר לעצמי לזייף את הצחוק. זיוף קל שנתן פתח לצחוק האמיתי שהגיע אחריו. יכולתי לתת לעצמי יותר ממאה סיבות למה לא לזייף (ע"ע זיוף אורגזמה), אבל רק סיבה אחת טובה למה כן. לזייף כדי לצחוק. לזייף כי בסוף זה עובד. זה קורה. זה תופס. לזייף כי לא לזייף משמעותו הרבה פעמים לזייף חיים שלמים ולתת להם לעבור לידינו בלי לחוות באמת את הדבר האמיתי. את הצחוק הפרוע המתגלגל מהבטן. את הצחוק הילדותי, השובבי, שלא ניתן לעצור אותו. זה שהחל כזיוף. אחרי הקשבה עקבית לצחוקים בחיי, הבנתי שלפעמים לזייף זה לשבת בהצגת תיאטרון בינונית ולצחוק כי מישהו כתב טקסט שאמור להצחיק. אז אנחנו צוחקים. בשביל זה שילמנו כסף, אז לא נצחק? אנחנו לא באמת נהנים, אבל אנחנו חייבים לזייף צחוק כדי להצדיק את היציאה מהבית וההוצאה הכספית. אם תחשבו כמה פעמים ביום אתם מזייפים, תבינו שאם זה משרת אתכם, זה מותר. צחוק זורם, מדבק ומשחרר הוא סיבה טובה להתחיל לזייף, כי בניגוד לזיוף אורגזמה, זה מניב את הדבר האמיתי!

ואחרון חביב, נזקקתי לאומץ כדי להתמיד. למה? כי כל חיי לימדו אותי ש"כל צחוק נגמר בבכי", ש"צוחק מי שצוחק אחרון" וגם ש"אסור לעשות צחוק מהעבודה". ואני? הרי הגעתי ליוגה צחוק במסגרת העבודה שלי כעיתונאית. אחרי הפעם הראשונה במועדון היוגה צחוק, במסגרת העבודה, לא יכולתי שלא לחזור ולחוות את החוויה שוב, ממקום נקי ואמיתי. מאז ועד היום לא הפסקתי לצחוק.

החלטתי שאני ממשיכה לצחוק, למרות שזה מנוגד לתדמית הרצינית שסיגלתי לעצמי (או דווקא בגלל זה?), למרות שזה צחוק בלי הומור, בלי סיבה ובלי היגיון, למרות שזה עלול להיגמר בבכי (וזה כבר קרה והיה משחרר וטוב לא פחות מאשר הצחוק), ולמרות שזה עלול להצטייר בעיני רבים כפסיכי, שטותי וילדותי (תדמית חדשה שדי קורצת לי).

למה? ככה.

כי זה פשוט גורם לי להרגיש טוב ולא צריך סיבה טובה יותר מזאת. מאז שהצחוק נכנס לחיי, הפכתי להיות אדם טוב יותר לעצמי, ולפיכך גם לסביבה שלי. ולא, לפני כן לא הייתי אדם עצוב. להיפך, הייתי אדם שמח מאוד. שצוחק בכל הזדמנות. אבל היוגה צחוק, אה... זה כבר משהו אחר. ממקום אחר. צחוק מהבטן, לא מהראש. מהלב, לא מבדיחות. כי אני רוצה, לא בגלל שחייב.

יש אנשים שמעקמים פרצוף כשאני אומרת שאני מתרגלת יוגה צחוק. הם מאוד מתעניינים, שואלים ואף חוקרים אותי על מהות התרגול ההזוי של הצחוק. למרות זאת, זה לא משהו שהם בעצמם יבואו לחוות. יכול להיות שהם פשוט לא מספיק אמיצים כדי לאפשר לעצמם לצחוק?

לאתר הבית של נילי דור האלה ולמידע נוסף על יוגה צחוק, הקליקו כאן:
http://www.metaplim.co.il/a.asp?b=856


על כותבת המאמר:

חגית גלר היא עיתונאית, צלמת ויוצרת
מנחה סדנאות לכתיבה ולמודעות
מנהלת "חגילגולים" – מרכז יצירה וריפוי מהבטן
לפרטים על סדנאות חד פעמיות, סדרת מפגשים או סופי שבוע של כתיבה בחיק הטבע, ניתן לפנות: 052-6052113
או בדוא"ל: hagitgel@netvision.net.il