שיטת ריפוי "רייקי"

היסטורית הרייקי:
טיפולי הרייקי היו ידועים ומוכרים עוד בעולם העתיק, בתרבויות הקדומות במזרח, נהוג לראות ב-בודהה שנולד בשנת 620 לפנה"ס כאבי (ממשיך ) שיטת הרייקי.
מאחר וב"סוטרה טנטרה לוטוס"הטיבטית, אשר נכתבה במאה הראשונה או השניה לפנה"ס, משתמשים בסמלים המשמשים בטכניקת הרייקי ומאחר ואין לנו ממצאים קודמים לכך, נהוג לראות ב- בודהה כאבי שיטת הרייקי, להלן סיפור המעשה :
כאמור בודהה נולד בשנת 620 לפנה"ס, ע"י נפאל, הוא היה נסיך, אשר שמו היה גאוטאמה סידדהארטה, הוא גר בארמון ולא הורשה לצאת ממנו, משום כך אף לא חווה מעולם בסבלם של אחרים, עם התבגרותו הבין שקיים עולם גם מחוץ לארמון וביקש לראותו, אביו אשר דאג לבנו ממשיך דרכו סירב לבקשתו , אולם בשל סקרנותו הרבה הימרה את פי אביו ויצא מהארמון, לראשונה בחיו נתקל בעוני, סבל, זיקנה, מחלות, מראות אלו עוררו בו תחושת יעוד, לסייע ולרפא את כל המסכנים והחולים.
הוא בחר להותיר מאחוריו את כל הטוב והשפע שבארמון וכן ויתר על כתר המלוכה העתידי, והפך לנע ונד, וחיפש את דרך ההארה לסייע לאחרים.
יום אחד, כאשר עשה מדיטציה תחת עץ התאנה, נתגלתה לו תובנה חדשה , מקור סבלם של בני האדם, ועמה את דרך הריפוי .
הוא הבין שהרצון לדברים חומריים, חמדנות, אגואיסטיות, נושאת בקרבה את המקור לכל הסבל האנושי הארצי ,מאחר ופעילות זו יוצרת קארמה שלילית הקושרת את רוחו של האדם לאדמה וכל עוד תיווצר קארמה שלילית הקושרת
את האדם לאדמה, הוא יחזור ויולד מחדש, כדי לפתור מצבים וחובות קארמטיים שונים.
האופן בו ניתן לפתור חובות אלו היא רק על האדמה ובדרך של תיקון הקארמה השלילית,שהיא מקור סיבלם של בני האדם.
מכאן שהשאיפה לפתרון מעגל המוות והלידה מחדש נעוצה בתיקון הקארמה, אשר היא מקור מהות הבודהיזם, המבוסס על עיקרון הטוב, החמלה, הסלחנות, עזרה לזולת, כלפי כל יצירי הבריאה.
הריפוי על פי עקרון זה ראשיתו בריפוי הנפש והרגשות ועמו גם ריפוי הגוף, אולם ריפוי הגוף ללא הנפש אינו נחשב כלל כריפוי, מאחר והבעיות יחזרו, משום שתהליך הריפוי החשוב טרם נעשה.
האגדה אומרת כי ב" סוטרה טנטרה לוטוס"הטיבטית מצויים הסמלים שמשמשים בשיטת ריפוי הרייקי, אשר הייתה ידועה כבר בזמנו של גאוטאמה סידדהארטה ואשר הועברה בעל-פה.
גילוי נתיב ההארה לבודהה, אפשר לו לגרום להארה לתלמידים אחרים, אשר חלקם הלכו בעקבותיו וכמה מאנשים אלו כונו בודהיסטאבה (מושיע ), שם זה ניתן לאדם שהגיע להארה ושכתוצאה מפעילותו בעקבות ההארה אין לו צורך יותר להיוולד מחדש.
אולם הבודהיסטאבה, על אף שאינו צריך להיוולד מחדש, בשל רצונו לעזור לזולת , עשוי לחזור ולהופיע בתוך הגוף האנושי.

עם השנים, ובשל המלחמות שפקדו את האזור ומלחמת התרבויות שנוצרה עקב כיבוש סין את טיבט, נשתכחה לה תורה זו שהועברה בעל-פה ונשתמרה בכתובים רק במספר מנזרים טיבטים עתיקים, אשר הושפעו פחות מרצף הארועים שפקדו את האזור והפכה בשל כך לתורת סוד.
שיטת טיפול עתיקה זו נתגלתה שוב באמצע המאה התשע עשרה על ידי ד"ר מיקאו אוסואי אשר גרם לתחייתה המחודשת.
חיפושיו אחר הרייקי תוארו על ידי המאסטר של השיטה הוויו טקטה
(1900-1980) כדלהלן:
מיקאו אוסואי היה מנהל אוניברסיטת דושישה בקיוטו שביפן
(המחקר לא בדיוק תומך בכך) וכן היה כומר נוצרי.
יום אחד מספר מתלמידיו שאלו אותו מדוע אין הם שומעים במסגרת לימודיהם משהו על שיטת הריפוי בהן השתמש ישו הנוצרי וכיצד התרחשו ניסי ריפוי שונים בעבר ?
ד"ר אוסואי לא היה יכול להשיב לשאלתם ומאידך שאלתם גרמה לו להרהר
אכן כיצד באמת ריפאו וביצעו ניסים אלו המתוארים בכתובים הנוצריים.
הוא החליט לוותר על עבודתו ולהקדיש את מרצו וזמנו לחקר שיטת ריפוי זו, ראשית החליט ללמוד תאולוגיה (דתות שונות) ומסעו הוביל אותו לארה"ב. שם שהה שבע שנים ולמד לתואר דוקטור בתאולוגיה באוניברסיטת שיקגו( גם כאן המחקר לא מצא נתונים לתואר הד"ר), כן למד פילוסופיה ודת השוואתית, כן למד לקרוא גם את שפת הסנסקריט שפתם העתיקה של חכמי הודו וטיבט.
ואולם יש לציין כי כאשר ויליאם ראנד (מאסטר לרייקי) בדק את הפרטים שתוארו על ידי הוויו טקטה גילה כי אין שום רישום לעובדות בדבר הימצאותו של אוסואי באוניברסיטת דושישה , כן לא נמצא כל תיעוד לכך שלמד אי פעם באוניברסיטת שיקגו, מכל מקום לא ברור מה נכון ומה לא נכון , יתכן שחלק מהנאמר נועד להאדרת סיפור הרייקי ויתכן שפשוט בדיקת ויליאם ראנד לא הייתה מספיק עמוקה וממצא.
מכל מקום מיקאו אוסוי חזר ליפן, הוא גילה במנזר זן בודהיסטי כתבי סנסקריט עתיקים שתארו את שיטת הרייקי, אולם הכתבים לא הסבירו את האופן שיש להפעיל את האנרגיה .
כאמור המידע הפך בזמנו לתורת סוד ע"י הנזירים, שהשמיטו במתכוון את הפרטים לבל תיפול תורה זו בידי אויביהם.
לאחר התיעצות עם ראש המנזר בקיוטו שם שהה באותה עת, נסע להרים המקודשים של קוריימה ,שם החליט כי יקבל את התשובות לשאלות שהציקו לו, מטרתו הייתה לצום ולעסוק במדיטציה בתקווה להגיע לקשר עם אותה
יכולות שהייתה לכותבי הסנסקריט הקדומים ולקבל את אופן הפעלת שיטת הריפוי הסודית.
כאשר עלה להרים הניח לפניו 21 אבנים, ובכל יום זרק אחת מהן, אבנים אלו נועדו לשמש לו לוח ימים כדי שיוכל לדעת כמה ימים חלפו, הימים חלפו ומאום לא קרה, לפנות בוקר היום האחרון היה עדיין חשוך כאשר הוא ראה פתאום אור בוהק וחזק נע לעברו במהירות גדולה, האור פגע בו במרכז המצח.
אוסוי ראה אלפי ניצוצות קטנות בצבעי כחול, סגול, ורוד, לפתע הופיע אור גדול ולבן ובתוכו הבהיקו סימלי הסנסקריט, לכל אחד מהסמלים ליווה הסבר כיצד יש להשתמש ולהפעיל בעזרתו את אנרגיית הרייקי.
(גם כאן המחקר מלמד כי הסמלים הוספו לרייקי ע"י אוסוי ,פירוט בהמשך) כאשר אוסוי חזר למצב הכרה, חש מלא מרץ והחל יורד מההר, בחפזונו נדקר בבוהן רגלו , באופן אינסטיקטיבי בשל הכאב אחז בבוהן רגלו, לאחר זמן קצר הבחין כי הדם פסק והכאב נעלם, היה זה נס ראשון שאירע לו.
הוא עצר בדרכו לאכול בפונדק וסעד את ליבו בארוחה גדולה ודשנה, כל אזהרות בעל הפונדק שלא לאכול כמות מזון כזו לאחר צום לא הועילו ואכן עם סיום הארוחה לא חש בבעיות כלשהן ובכך ראה את הנס השני.
הנס השלישי אירע, כאשר נכדתו של בעל הפונדק סבלה מספר ימים מכאבי שיניים , הוא הניח את ידיו על פניה והכאב חלף.
לבסוף כאשר חזר למנזר נתברר לו שראש המנזר סובל מהתקף דלקת פרקים ומרותק למיטתו, אוסוי הניח את ידיו על גופו והצליח לרפאו.
לאחר ימים מספר במנזר בקיוטו החליט ד"ר אוסואי לעזוב את המנזר ולעבור לשכונות העוני של קיוטו.
שם התכוון לרפא את הקבצנים ולאפשר להם חיים טובים יותר, באותה תקופה תמכה הקהילה באנשים נכים, חסרי גפיים וחולים במחלות סופניות, הוא שהה בשכונות אלה כשבע שנים וטיפל במחלות רבות.
הוא ביקש מהאנשים שריפא לפתוח דף חדש ולהתחיל בחיים חדשים לבל יהיו ויחזרו להיות קבצנים.
יום אחד בעודו מטפל באנשים הבחין שרבים ממטופליו שבים וחוזרים אליו
לטיפולים נוספים, הוא שאל אותם מדוע לא החלו בחיים חדשים לאחר שריפא אותם, התשובה שקיבל הייתה שעבודה היא עניין קשה מדי ועדיף להמשיך ולהיות קבצנים ומקבצי נדבות במקום לצאת לעבוד.
מאידך חלק מהאנשים שריפא כעסו עליו , משום שלא יכלו להמשיך להתקיים

כקבצנים בשל לחץ חברתי והיה עליהם לצאת ולעבוד.

ד"ר אוסוי התאכזב מאוד מהתשובה , הוא הבין ששכח ללמד את מטופליו הקבצנים היבט חשוב של ריפוי והוא - הכרת טובה .


כשלונו של אוסוי נבע מהעובדה שהוא ריפא רק את גופם ולא את נפשם ורוחם, שהרי עיקרון ריפוי הבודהיזם נעוץ בכך שכל ריפוי חייב להיות רוחני ומלווה בבחירה בנתיב ההארה, זאת על פי העקרון הבודהיסטי שמרגע שהאדם מגיע להארה, הקארמה שלו חיובית והוא אינו צריך להיוולד יותר וכך פוסק סיבלו.
בימים שלאחר מכן גיבש את כללי התנהגות לגבי הרייקי, כאשר הראשון שבהם הוא שאין לטפל באדם ללא תמורה.
התמורה היא חלק מהריפוי, מאחר ונותן התמורה על ידי נתינתה מכיר תודה ומכבד את הריפוי שקיבל .
הדבר דומה קצת למושג "לחם בזיון “ המצוי בספרי הקבלה, שעל ידי התמורה שמתקבלת נוצר הכלי הקוסמי לקבלת הריפוי וכך הוא משתמר, אילולי הכלי שנוצר הריפוי לא ישמר ויחלוף.
מכל מקום זמן קצר אחר כך עזב את שכונות העוני וחזר לקיוטו, שם טייל עם לפיד גדול, שאותו הדליק כדי לסקרן את העוברים ושבים ועמד עמו ברחובות.
כאשר נשאל על ידי עוברים ושבים מדוע הוא עומד כך ברחובות עם לפיד בוער, הוא ענה שהוא מחפש אנשים אשר יעזרו לו למצוא את האור האמיתי. פעולה זו הייתה תחילתו של פרק חדש בחייו.
במהלך תקופה זו הוא נדד ממקום למקום ולימד רייקי, בנדודיו פגש את צ'וג'ירו היאשי, שהיה קצין ימייה בדימוס, היאשי קיבל תואר מאסטר ברייקי ב-1925
בהיותו בגיל ארבעים ושבע, זאת לאחר שלמד אצל אוסוי והפך לממשיך דרכו.
ד"ר אוסוי יסד ארגון לשימור הרייקי וללימודו , הארגון נקרא עד היום ארגון ה"גאקאי" ומצוי ביפן.
ד"ר אוסאי נפטר ב-1930 וקבור היום במקדש בקיוטו, סיפור חייו חרוט על מצבתו. מספרים שגם קיסר יפן כיבד את הקבר בביקורו. לאחר מותו של ד"ר אוסאי מילא את מקומו אחד מעוזריו הקרובים, ד"ר צ'וג'ירו היאשי. אוסוי הכשיר כ- שישה עשר עד שמונה עשר מאסטרים נוספים ברייקי.
הוא הפך להיות המאסטר הגדול השני של הרייקי.
עד 1940 ניהל ד"ר היאשי מרפאת רייקי פרטית בטוקיו, בה נרפאו אנשים שטופלו על ידי מספר מטפלים בעת ובעונה אחת שסבלו ממחלות קשות ביותר.
מטפלי הרייקי הלכו לעיתים לטפל גם בבתי אנשים שלא היו יכולים לבוא למרפאה.
במקרים קשים אלה, הטיפול ברייקי היה מאוד אינטנסיבי והמטופלים היו מקבלים רייקי ממספר מטפלים בו זמנית.
מרפאתו זו של צו'ג'ירו היאשי כונתה מרפאת "שינה נו מאשי ."
ד'ר היאשי נפטר בעשרה במאי 1941 כאשר את עבודתו המשיכה האואיו קאואמורו (טקאטה) היא נולדה ב-24 לדצמבר שנת 1900 באי קאיואי שבהוואי כבת להורים יפנים, שם עסקו בני משפחתה בקטיף אננס, כיוון שהייתה קטנה וחלשה מידי, עזרה בלימודים לילדים קטנים ועבדה בדוכן שתיה.
כאשר סיימה את לימודיה, החלה לעבוד כמשרתת בביתו של חוואי עשיר, אט אט הפכה למנהלת משק הבית, וב-1917 נישאה לרואה חשבון של החווה, סאישי טקאטה.
נולדו להם שתי בנות והם חיו באושר עד אשר באוקטובר 1930 בגיל שלושים ושתיים בעלה קיבל התקף לב ומת, כחמש שנים לאחר מכן החלה לסבול מעייפות במערכת העצבים ובעיות נוספות, אובחנה אצלה בעיה בשלפוחית השתן, שדרשה ניתוח, אולם בשל בעיות נוספות היה מסוכן להרדימה .
מצבה הבריאותי התדרדר, ונאמר לה שללא הניתוח היא לא תשרוד, מאידך הניתוח עצמו מסוכן והיא עשויה שלא להחזיק מעמד ולמות.
לאחר מות אחותה ב-1935 החליטה האואיו לנסוע להוריה בטוקיו, בעידודם התאשפזה בבית חולים מאידה שבאקסאקה , לאחר מספר שבועות נקבע לה תור לניתוח, במהלך הבדיקות שעברה נתגלו בגופה ממצאים נוספים כגון דלקת בתוספתן גידול ממאיר ועוד.
בלילה שלפני הניתוח שמעה קול האומר לה שהניתוח לא הכרחי, קול זה נשמע שוב בזמן שהוכנה להרדמה על שולחן הניתוחים, מתוך התרגשות היא שאלה את המנתח אם ידוע לו על שיטת ריפוי שונה ?
הרופא השיב לה כי יש מרפאת ריפוי של רייקי וסיפר לה על מרפאתו של צו'ג'ירו היאשי, יתרה מכך, הרופא אף טרח לספר לה על הניסיון הטוב שנעשה עם אחותו אשר טופלה בהצלחה במרפאה זו, לאור דברים אלו החליטה טקאטה ללכת בעקבות הקול ששמעה ועוד באותו היום הגיעה למרפאת השינה של צו'ג'ירו היאשי.
במשך ארבעה חודשים שהתה טקאטה במרפאה וקיבלה טיפולים , במשך זמן זה נרפאה לחלוטין נפשית רוחנית ופיזית, כל הפצרותיה בתחילה ללמוד רייקי עלו בתוהו, היאשי סירב ללמדה משום היותה זרה והוא לא רצה ששיטת הרייקי תצא מגבולות יפן, רק לאחר התערבותו של המנתח מבית החולים מאידה, התרצה והסכים ללמדה, כך באביב של 1936 טקאטה הוכשרה בקורס רייקי 1 .
היא הצטרפה לצוות הרפואי במרפאה וב-1937 עברה הכשרה של רייקי 2 שלאחריה חזרה להוואי.

בחורף 1938 ביקר היאשי את טקאטה בהוואי, בביקורו סייר עמה במתן הרצאות וב-22 בפברואר 1938 הוענק לה תואר המאסטר.
בשנת 1939 טקאטה פתחה את מרפאת הרייקי השניה בהילו.
בוקר אחד טקאטה ראתה את דמותו האסטראלית (ראה הסבר בפרק צ'אקרות אסטרליות) של היאשי על יד מיטתה הקורא לה לבוא אליו היא חזרה לטוקיו, כאשר נכנסה למרפאה של היאשי ראתה אותו וכן את רעייתו המאסטר וכן מאסטרים נוספים לרייקי .
היאשי סיפר כי מלחמה גדולה עומדת לפרוץ שבעקבותיה כל האנשים
העוסקים ברייקי ימותו, בשל החשש שהרייקי לא יאבד מהעולם הוא מינה אותה לממשיכת דרכו.
כן סיפר כי כקצין בצבא המשרת בכוח המילואים הוא נקרא להתגייס, אולם בשל היותו מרפא, אין הוא יכול מצפונית להתגייס ולכן עדיף לו למות, משום כך קרה לה אליו.
ביום 10 למאי 1941 בנוכחות תלמידיו היאשי עצר את פעימות ליבו ומת.
אכן מלחמת העולם השניה שפרצה גרמה שהעיסוק ברייקי פסק ביפן,
בזכות טקאטה אכן הרייקי נשתמר והופץ תחילה בהוואי , לאחר מכן בארה"ב , משם עבר לקנדה ולאירופה ובשנות התשעים עלה הרייקי גם לישראל.
טקאטה חיה עד גיל שמונים , אולם מספרים כי תמיד נראתה צעירה מכפי גילה האמיתי, היא לימדה אנשים רבים רייקי ובין השנים 1970 –1980 היא הכשירה עשרים ושניים גברים ונשים להיות מאסטרים, טקאטה נפטרה ב-11 לדצמבר 1980 .
זמן קצר לפני מותה באוגוסט 1980 , יסדה עם מספר מאסטרים ברייקי את ההתאחדות האמריקנית לרייקי.
לא ברור עם הארגון שהוקם על ידה היה בקשר או בחסות ארגון ה"גאקאי" היפני שהוקם בזמנו על ידי אוסוי.
מכל מקום הארגון הוקם במטרה להפיץ בצורה מסודרת את לימוד הרייקי .
המשכו של ארגון זה הם כיום שני ארגונים באמריקה.