אימון אישי – גישות שונות, מטרה אחת (על הדומה והשונה בגישות הקואוצ`ינג השונות)

מאת : דודי צמח, MBA. מנכ"ל Reflection – המרכז לאימון אישי ועסקי.


האימון האישי, או בשמו המקורי – הקואוצ'ינג, על אף הצלחתו במשך למעלה מ 25 שנה בעולם המערבי, טרם זכה בארץ לכלל הכרה אקדמית מפורשת כמקצוע בעל מאפיינים אחידים וברורים.
יש לא מעט סיבות שניתן להצביע עליהן כמשמרות את המצב הנ"ל, אולם העיקרית שבהן היא היותו של התחום חסר ייחוד משל עצמו. קרי – הקואוצ'ינג הינו תחום אקלקטי באופן מוחלט, השואב את היסודות עליהם הוא מושתת משמונה דיסציפלינות שונות: ניהול, שיווק, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה, הדידקטיקה של המקצוענות, מנטורינג וספורט. כל אחד מאלה תרם את "הכלים המנצחים" שלו, וביחד יצרו תורה סינרגטית אחת חסרת גבולות בשם – קואוצ'ינג.
בין אם הפלורליזם של המתודולוגיות בעולם האימון הישראלי הוא מבורך, ובין אם לאו, בהעדר מוסד אקדמי מוכר, המגובה בחוק מתאים, שייקח את הקואוצ'ינג תחת חסותו המדעית, יבצע מחקרים, יוסיף כלים, ויתווה מעטפת דידקטית לתחום, תמשכנה לנשב רוחות בכיוונים שונים, כך שעלולה להיווצר מערבולת בים האימון.
על הרקע הזה, נולדות להן חדשות לבקרים גישות שונות לאימון אישי, כשכל אחת מהן מנסה לנכס לעצמה את הבעלות על ה"תורה", בבחינת – "שאר הגישות מלמדות ייעוץ. אני מתווה את יסודות הקואוצ'ינג..." (בניגוד, למשל, ל "כולן עוסקות בקואוצ'ינג, ואני הטובה מכולן...").
נשאלות השאלות – מהו אם-כן קואוצ'ינג? איך, בתוך הזרמים השונים, ניתן עדיין להבחין בין אימון אישי ועסקי כהלכתו, לבין כל סוג של יעוץ אחר שעטה על עצמו תחפושת של קואוצ'ינג, ולו בגלל הגל החדש הזה ששוטף את האנושות? האם בכלל יש דבר כזה המכונה "קואוצ'ינג כהלכתו"?! מי מוסמך לקבוע מהו אימון, ומיהו מאמן טוב? שאלות רבות עולות בהקשר הישראלי של הנושא, ודי אם נזכיר שעומדת על הפרק הצעת חוק להסדרת מקצוע האימון בארץ.

במאמר זה אנסה לשפוך אור על הגישות השונות המאפיינות את עולם האימון הישראלי, מבלי לשפוט אף אחת מהן, אולם ליצור הבחנה בין המאפיינים הייחודיים לכל אחת מהגישות. הצגת הגישות השונות כפי שתתואר להלן תעסוק רק בקווים המייחדים כל גישה, ולא תקיף את התאוריה השלימה הניצבת בבסיסה.
כל הגישות מאופיינות במטרה משותפת אחת, ומכאן למעשה נגדיר את מושג הקואוצ'ינג :
ברמה התאורתית, כל סוג של מערכת יחסים בין מאמן ומתאמן, המבוססת על פגישות קבועות, ומטרתה – להגביר את מודעותו של המתאמן לערכיו, ולמנף את יכולותיו של המתאמן לכלל הישגים במציאות – עשויה להקרא אימון אישי. במילים אחרות – מפגש שותפות בין שני אנשים (להלן מאמן ומתאמן), שמטרתו העיקרית היא – להביא את המתאמן למצב החיים וההצלחה המתאימים לו ביותר, בזמן הקצר ביותר האפשרי, הינו אימון אישי, או לחילופין – אימון עסקי.
עתה, אסקור את הגישות השונות העונות לקריטריון דלעיל:

1. הגישה התוצאתית – החשיבה שמנחה גישה זו של אימון אישי הינה החשיבה התוצאתית. קרי – אימון מסוג זה ראשית כל מגדיר את המטרה, התוצאה המכוונת, וממנה הוא גוזר את הכלים להשגתה. קואוצ'ינג שכזה מפעיל כלים שהיו מוכרים עד כה בעולם הניהול והארגון: הגדרת יעדים מפורטת, מדדי הצלחה, מפות תוצאה, מעקב ובקרה. אימון מסוג זה נותן דגש למימד ה Doing ע"ח ה Being, כשגם במימד ה Being הוא נוטה לכיוון הקוגניטיבי-ביהביוריסטי. זהו אימון מובנה מאד, רציונאלי, המשתמש בכלים שהוכיחו את עצמם בעבר. יתרונה הברור של השיטה בא לידי ביטוי בהשגת יעדים מוגדרים, בפרק זמן קצוב. למרות ש"ערכי המתאמן קודמים" גם לפי שיטה זו, היא פחות מאפשרת גמישות תהליכית (Dancing in the Moment), ופחות עוסקת בלמידה, רגשות ותובנות.

2. הגישה הקו-אקטיבית – אימון אישי בשיטת Co-Active Coaching מהווה שותפות מקצועית מתמשכת בין המאמן למתאמן, שמטרתה לעזור ללקוח לברר את מטרותיו ויעדיו, ולשפר את ביצועיו ואת איכות חייו האישיים או המקצועיים. תפקיד המאמן לחשוף, להעצים, לעודד ולפתח את הכישורים, המשאבים והיצירתיות שכבר נמצאים אצל הלקוח. השותפות בין מאמן ללקוח היא "בגובה העיניים" כאשר מומחיותו של המאמן ביצירת סביבת גילוי וצמיחה שהיא גם מאתגרת וגם בטוחה. השיטה מורכבת מ 4 אבני יסוד, כשהשניים המרכזיים המבדלים אותה מהגישות האחרות הן: א. האג'נדה היא של הלקוח. הלקוח מגדיר על מה הוא רוצה להתאמן כל פגישה מחדש, ותפקיד המאמן למקד את הדיון בסביבה הנבחרת. ב. "Dancing in the Moment" – קרי – התהליך חשוב בדיוק כמו התוצאה. אין כלים מובנים לשיטה, ובסיסה היא שיטה המגיבה לדברי המתאמן ע"י שאלות עוצמה קצרות, שיקוף דברי המתאמן, העצמת המתאמן, והצגת זוויות שונות לצורך הגדלת מרחב האפשרויות של המתאמן. יתרונה של השיטה הוא בתהליך עמוק של מודעות עצמית, כאשר אין נושא שאינו בר-אימון (כולל רגשות), איזון נכון בין ה Being ל ,Doing והתעסקות בהעמקת הלמידה תוך חתירה לפעולה.


3. הגישה הרציונאלית – חוויתית (ERC)- גישה המשלבת כלים ניהוליים, רציונאליים, מובנים, שהוכיחו את מידת האפקטיביות שלהם בעבר, באימון קו-אקטיבי חוויתי. גישה זו רואה בתהליך חלק לא פחות חשוב מהשגת התוצאה, ולפיכך מאפשרת לאימון "לזרום" ע"פ צרכי המתאמן, תוך תהליך של פיתוח מודעות עצמית, העצמה, שיקוף רגשות, במקביל לחתירה חסרת פשרות להשגת היעדים שבבסיסם ניצבים הערכים של הלקוח. יתרונה של השיטה הוא ביצירת תהליך חוויתי, מעצים וספוג למידה והתפתחות אישית, מבלי לוותר על חשיבה רציונאלית, מכוונת תוצאה. למען גילוי נאות אציין שמפתחי השיטה הינם יובל פייס, ועבדכם - כותב המאמר.

4. הגישה המכוונת – סוג זה של אימון נותן משקל יתר למאמן. המאמן עפ"י גישה זו הוא סוג של יועץ, מתווה דרך, מכוון ע"פ שיקול דעתו, כשהקו המנחה הינו – ההצלחה של הלקוח. ההשקפה בבסיס שיטה זו היא שלמתאמן אין את כל התשובות להם הוא נזקק בכדי להצליח, ולפיכך הוא זקוק למאמן, שתפקידו מעבר להיותו זה שמאיר את דרכו של המתאמן, להיות שותף אקטיבי במערכת היחסים הזאת, תוך כדי מתן עצות, הכוונה, והפעלה אקטיבית של המתאמן. יתרונה של השיטה בעיני המתאמן היא ברמת "האצלת סמכויות", קרי – ההצלחה של המתאמן אינה באחריותו הבלעדית, אלא הוא מטיל את רב האחריות על המאמן-היועץ.

5. קואוצ'ינג רוחני – שימוש בכלים רוחניים ותודעתיים (מדיטציה, הרפיה, דימיון מודרך, כלים אונטולוגיים) במטרה ליצור בהירות תודעתית אצל המתאמן, מתוך הכרה בכך שבהירות זאת תביא לידי בחירה בהחלטות הנכונות בחיים. להביא את המתאמנים לשלווה, נינוחות ומיקוד
כך שתיווצר בהירות בתחומי החיים השונים שתאפשר השגת תוצאות יוצאות דופן בחיי היום-יום שלהם. אימון מסוג זה נעשה לאנשים פרטיים כמו גם למנהלים בארגונים ובעלי עסקים.

אלה הינם חמשת הסוגים העיקריים של האימון האישי, כשלצידם התפתחו עשרות וואריאציות המשלבות גישות שונות. לא מוכר לי מחקר מעמיק שבחן איזו מהשיטות מוצלחת יותר, אולם נדמה לי כי התשובה טמונה באופיו של המתאמן. לכל מתאמן יתאים סוג אחר של אימון, שיהיה עבורו האפקטיבי ביותר. כולם תמימי דעים בנושא אחד – האפקטיביות נמדדת במבחן התוצאה. השאלה המבדילה בין סוגי הקואוצ'ינג השונים – מהי התוצאה הנמדדת...


דודי צמח, מאמן איש ועסקי
Reflection – המרכז לאימון אישי ועסקי
dudy@reflection.co.il
www.Reflection.co.il