הומור / www.switch2u.com

במטותא שרמוטה תפסיקי להתחסד


אמרתי לעצמי שאסור לי לכתוב על זה . אז מה אם את לא מתחברת להומור העכשווי של הקונסנזוס. אז מה? המשכתי לעצבן את עצמי בטון ג'ולי אנרדיוסי - זה לא אומר שזה לא הומור, המון אנשים צוחקים עד דמעות תנין מהופעתה /ו של זו או של זה על הבמה או בטלוויזיה ואם אותך זה לא מצחיק , או מביך, או מקומם - בעיה שלך.


הי,אני עונה לאנדריוס, את מדברת איתי. איתי. אז במטותא שרמוטה תפסיקי להתחסד. זה לא שאני לא מנסה לצחוק ממה שאני רואה בטלוויזיה בערוץ ביפ, או עשר או שתיים. אני עושה על עצמי עבודה פנימית להיות חפה מדעות קדומות על תוכנית זו או אחרת או על פרפורמר/ית זה או אחר , עושה נשימות , אבל אז – בוהה , לא מבינה , ממש לא מבינה מה מצחיק . מצפה לצחוק עיוועים ובמקום - נחשפת לבדחנים רדיואקטיבים המפיקים (בקול רם מידי) מפיהם פנינים מזויפות ווולגריות , באמירות עלק חריפות אבל למעשה גזעניות ומרושעות סתם בסבבה כי זו הנורמה. ג'ולי מתחילה לשיר את התשובה הנצחית שלה לכל בעיה :"RAIN DROPS ON ROSES",סתֵמי , לא מתאים לי עכשיו ,היא מתייאשת ממני והופכת להיות מרגרט תאצ'ר שאומרת: אותם ועוד המוני צופים הם מצחיקים אז על מה יש פה בכלל לדבר. לא מוצא חן בעיניך תעבירי תחנה!

מעבירה. מעבירה. מעבירה. או הנה סיינפלד. מצויין! אבל מכירה בע"פ. בא לי לראות דווקא משהו ישראלי שיצחיק אותי עד שאשתבץ , שאצייץ מרוב צחוק. למה לא מוצאת כרגע שום דבר?! איך זה יכול להיות? כי משהו השתנה. עונה תאצ'ר בידענות. ממש חידשה לי אשת הברזל. דברים משתנים. היא ממשיכה הכלבה.החיים דינמיים. וכך גם את. הנה בדחן ישראלי. תראי, כולם נשפכים מצחוק , למה יש לך פרצוף של אוטוטו טובעת בטיטאניק ?

אני לא אנקוב בשמות, זה נראה לי מיותר. אני מדברת על תופעה , על לגיטימציה תרבותית , על הקש מוטעה בין הומור- לבידור- לעומק -לקלילות , כי הומור- ביטוי קליל של תופעה יכול להיות גם עמוק.
כי קלילות לא = שטחיות כשם שעומק לא = כובד.

נראה לי שפעם איכות (מקוריות, מחשבה, עבודה מדוקדקת, ביצוע משובח) הייתה פרמטר הכרחי לביטוי אומנותי וההקפדה על כתיבה ועל ביצוע הייתה מובנת מאליה. אני יכולה להעיד בפה מלא שיניים תותבות שאלו הדברים שתמיד דרשתי מעצמי כשהופעתי. היום, חוששתני , התעקשות על איכות נתפסת הרבה פעמים כדבר מה טרחני, אנכרוניסטי ובעיקר מיותר.

אבל עם הצלחה לא מתווכחים, כפרות, שלאגרים מטורפים כמו אני את אשתך עשיתי או אני עם אשתך גמרתי או שירללתי מצליחים בטירוף. כולם נהנים, הבמאי , שחקנים, המפיקים והקהל. ומה, אני אתווכח עם הצלחות? שלא לדבר על המצחיקולים המרצדים בטלוויזיון! איזה זחיחות ושביעות הרצון העצמית , רק לקנא.
על הקלות הבלתי נסבלת .

אז אולי את סתם מקנאה? שואלות הצמד חמד הסקסי ג'ולי אנדריוס ומרגרט תאצ'ר . מה היית אומרת אם היו מציעים לך להשתתף בתוכנית כמו 'מועדון לילה '?
...
הייתי קופצת על המציאה.


אבל מבפנים ,הייתי יודעת את האמת: שאני מדברת בשפת הומור אחרת, מה שאומר שלא נראה לי שהייתי משתלבת מדהים .לא הייתי מרגישה בנוח. הייתי מרגישה דודה. סליחה גו'לי, מרגרט, אל תקחו את זה אישית. כשאני מרגישה לא בנוח אני נהיית חננה . בּוקה מארץ הבּוקים.


ולכן הפסקתי לנסות לשלב את עצמי במסגרות שאני מרגישה שאני עלולה לזייף בהן. להוציא מפי טקסטים שאני לא באמת רוצה לומר, שאני לא מזדהה שם עם ההומור .

ופתאום מצאתי את עצמי על מסלול אחר:מרצה מנחה ומורה להומור.

אני מאמינה שאין תכונה גאונית כמו הומור כדי לאהוב את החיים וכדי לשרוד אותם. ברגע שצוחקים עליהם, על החיים שלנו, עלינו, על הסובבים אותנו- אנחנו מקבלים את עצמנו על שריטותינו המפוארות . אני לא הראשונה ולא האחרונה שאומרת את הדברים.
לפני כמה שנים, שרון אלכסנדר פנה אלי שאעביר קורס בבניית דמויות קומיות בבית הספר למשחק שניהל. ביקשתי מהסטודנטים בראש ובראשונה לפתוח את העיניים והאוזניים. להיות ערניים. לתפוס משהו שנראה להם משונה קצת בהתנהגות של האנשים סביבם. המטרה הייתה לבנות סיטואציות של דמויות קומיות שונות בסיטואציות מהחיים.

נקודת המוצא שלי אז והיום: דמות קומית הינה דמות עם שריטה בולטת. או שאינה מודעת לשריטה או שאינה יכולה להשתלט עליה.

הסטודנטים נחרדו בהתחלה: "אבל אני לא קומיקאי/ת.. אצלך זה בא טבעי ... " אמר זה ואמרה זו. אבל אני התעקשתי. והתעקשתי. כי הבנתי בתהליך משהו בסיסי: עד כמה שהדבר נראה אבסורדי, כל אחד וכל אחת- שרוצה ומעז – יכול להצחיק. הומור הינה תכונה שאפשר לפתח. וצדקתי. זה סוויטצ' בראש. הפטנט לתוצאת צחוק – דיוק מרבי. לדעת בדיוק מי הוא הטיפוס שאני נכנס/ת לנעליו . למה ואיך הוא מתנהל איך שמתנהל.
אחרי שלושה חודשים עמדה הופעה של הסטודנטים בערב של סצינות שכתבו ובוצעו באופן כמעט מושלם.
זה היה מצחיק. ומשחרר. ומפליא.

אז התחלתי לחשוב על סדנאות לכולם. לכל מי שרוצה לשחרר משהו , לצחוק, על עצמו , על סביבתו, ובעצם הצחוק – זאת תוך כדי הסלמת תכונה או סיטואציה שקוממה אותנו – אנחנו מתרחקים מהמקום נטול ההומור ומאמצים זווית חדשה של ראייה – הראייה ההומוריסטית.
הבנתי שמה שדבי ואני עשינו באופן אינטואיטיבי- לקחת תופעה מעצבנת , ולהגדילה לידי קריקטורה היא היא הדרך לנתב אגרסיה להומור , כי כשעמדנו על הבמה בתור שני מאצ'ואים אוויליים , גרבצנו בסבבה והתעמקנו בשיחה רבת מלל ורבדים שבאה לידי ביטוי בצמד המילים ":מה העניינים?" תו"כ מבטים חרמניים/ מטומטמים לגברות שבקהל והפניית שאלות מעניינות כמו :" אפשר לשאול אותך שאלה?" או "לא קר לך עם המיני" – התמסמס לו הכעס על התופעה כלא היה , זאת כיוון שבא הצחוק. כך גם הואר הספוט על תופעות חברתיות תרבותיות של סגנון שפה והתנהגות כדוגמת " כזה כאילו" שהאיר פוזות וטרנדים באור מגוחך.

תגובות של משתנפנים בסדנאות לקחת חלק בתרגילים לא זרה לי. הלא הישראלי המצוי מפחד ממה יחשבו עליו יותר מפיגוע. הוא לא רוצה "לצאת מגוחך" בעיני חבריו . עדיף לו למות על המקום משבץ. אני נוהגת למסמס את הפחדים ולרפד בפרגונים ובשכנועים מצחיקים כדי לרכך אותו, ובעיקר מדגישה בפניו שמותר לו . מותר לו להשתטות, מותר לו לא להיות הוא לרגע, מותר לו , בתרגיל – עכשיו ,להיות נהג משאית בהמה או יאפי מלוקק . בדרך כלל תכונה מסוימת מדליקה פתאום משהו אצל המשתתף הסרבן- מזכירה לו מישהו שהוא מכיר- הוא נאות ,נהיה הטיפוס שעולה לו על העצבים ביום יום- משחרר אגרסיה , גורף צחוקים , ותמיד דווקא המשתתפים שבהתחלה לא רוצים לקחת חלק בתרגילים לא יכולים לחכות לסיבוב הבא. בשל שאגות הצחוק שהם מקבלים מחבריהם הם נדהמים לגלות שהם יכולים להצחיק ומשהו ביטחון העצמי מתעצם, כמו גם הסקסאפיל.

JOLLY GOOD אומרות ג'ולי אנדריוס ומרגרט תאצ'ר במקהלה.

קפצו לי. אני עונה להן. אין לכן טיפת חוש הומור.