יומן פסיפס אישי פרק ב` - היקום כולו נרתם לעזרתי

פרק ב'



הרעיון שלי יומרני מדי. פסיפס ענק של כ 10 מר' מסביב לעץ הזית בחצר. וכי מה, אני אומנית? הרי מעולם לא העליתי על דעתי שאני יכולה ובטח שלא התייחסתי לעצמי כאל אמנית.
הראשון שרמז לי על אפשרות שכזו היה אמיר גינוסר, הנטורופת שלי. הוא אמר "את צריכה לעסוק בצבע".
"איך הוא יודע?" פיקפקתי. אבל הוא צודק. צבעים מרגשים אותי. מרתקים אותי.
הוא הוסיף ואמר שאני צריכה למצוא לי מורה. לא חשוב מיהו, מה גילו, מה עיסוקו... מישהו שיתאים לי להיות מורה הדרך שלי.
אני הייתי עסוקה מאוד בהתמקצעות שלי. אני מאמנת אישית זה המקצוע שלי! אני לומדת , מתפתחת, עובדת ואין לי זמן לעניינים זוטרים כמו עיסוק בצבע. אולי יום אחד כשאתפנה... אמרתי לעצמי.
בינתיים יש דברים חשובים יותר, כמו להצטרף לקורס אימון מתקדם, כמו להתאמן אצל בכירת המאמנים בארץ הגב' שרה ארבל, להמשיך להשקיע ולהרחיב את קהל הלקוחות שלי.
וכך שמתי את החלום שלי על פסיפס חובק עץ זית בצד.

יום אחד מצאתי את עצמי בחנות לעבודות יד בכפר סבא (מה חיפשתי שם? זאת לא ידעתי) פגשתי שם ספר של שרית פילץ-גרנית "עיצובים במוזאיקה". ליבי עצר. לא זכרתי מדוע נכנסתי לחנות אבל יצאתי ממנה עם מס' הטלפון של שרית. ביום למחרת הייתי אצלה בסטודיו למוזאיקה ברמת השרון.
עמדתי מול שרית שהייתה עמוסה בעבודה ותלמידותיה מסביבה. שיתפתי אותה בחלום הכמוס שלי לעשות פסיפס מסביב לעץ הזית. היא הקשיבה לי. לא זלזלה בי, לא דחתה אותי. יתכן שכבר שמעה הצהרות בומבסטיות כאלה בעבר. יתכן שחשבה לעצמה שיש מרחק בין מילים למעשים. אבל היא נתנה לי גשר. היא הסכימה לקבל אותי לסטודיו ללמד אותי לעבוד כפי שאני רוצה, תוך כדי עשייה. אבל אמרה שלא אוכל להתחיל לעבוד על הבטון. שכדאי שאתחיל בעבודה קטנה. משהו שיהיה לי כתרגיל...

בדיוק מזה חששתי. אני מדברת על חזון ענק גדול מרהיב שמש, קרניים, אור של בין ערביים והיא אומרת לי משהו קטן...
"לוותר?" שקלתי לרגע. "לא". אמרתי "לא רוצה מראה, לא קופסה."
שרית החכמה הלכה איתי. שלחה אותי לעיין בספרי עבודות מוזאיקה מרחיבי לב ודעת ולחשוב באיזו עבודה ארצה להתנסות בסטודיו.

המפגש הזה עורר בי מפח נפש. אני קיוויתי שתסכים לבוא לראות את החלום שלי בחצר. שתגיד לי אם זה אפשרי או לא. אבל היא, חכמה שכמוה, לא ריפתה את ידי. רק הורידה אותי לגובה של המציאות.
גם החומה הסינית התחילה באבן אחת...
שרית נתנה לי מרחב, חופש יצירה וגם עין ויד מכוונת. העבודה בסטודיו ריתקה אותי. זו הייתה בשבילי חוויה של חזרה לרחם. התמסרתי ליצירה שם. לא חשבתי יותר על עץ הזית. התמקדתי בחוויות שילוב אבן ליד אבן, צבע עם צבע, שבירת חומרי הגלם ויצירת יש מאין. שעות הבוקר של יום שלישי בסטודיו היו שעות של זיכוך, ריפוי והתקרבות לעצמי.

הבאתי הביתה את בובת הטורסו שהלבשתי בבגדי פסיפס. "יפה" אמרו לי יקירי בבית. אפילו "מקסים".
אבל אורן המאמן שלי, שאל על עץ הזית. העפתי מבט החוצה לחצר.
כיכר הבטון האפור עטפה את גזע העץ, ריקה ושוממת. עלי זית יבשים נשרו עליה, פירות זיתים שחורים שלא נאספו הכתימו אותה בכתמים חומים סגולים. חול התפזר על הבטון, בעקבות מאמציה של הכלבה לרפד ולהצל את מושבה ע"י העץ. הכול אמר עזובה, יתמות ... החלום שלי על שמש המרצדת מסביב לעץ הזית היה רחוק רחוק.

וולט דיסני ידוע כמי שאמר IF YOU CAN DREAM IT YOU CAN DO IT . הוא חלם ומימש את חלומו. ואני, איך אמשיך מכאן?
שאלתי את עצמי מה הלאה ולא הייתה לי תשובה. התמסרתי לחוסר הודאות. הרפיתי.
נהניתי כרגע מפרי עבודתי. אהבתי את היצירה שהבאתי הביתה את בובת הראווה היפה. נתתי לה מקום של כבוד בכניסת הבית. מדי פעם התבוננתי בה. ושאבתי מהיצירה כוח. כן, זה יפה. נהניתי לעשות את זה. נהניתי מהצבעים ומהיופי שנכנס הביתה. יש לי יכולת, אמרתי לעצמי. עשיתי משהו שמוצא חן בעיני.

ובינתיים המשכתי בדרכי באימון. סיימתי ללמוד באיק"א וקיבלתי תעודת מאמן בכיר. ראובן כ"ץ המורה שלי לימד אותי לחשוב חשיבה תוצאתית לכוון את מעשי עד להשגת מטרותיי.

תימצתתי את חלום הפסיפס שלי לתרשים הזרימה. התמקדתי בחשיבה תוצאתית. התוצאה הרצויה היא זו שמנחה את הדרך כדלהלן:

החזון שלי –
אישה יוצרת, מבטאת את עצמי, ומאפשרת לי ולאחרים מימוש עצמי, תוך אהבה ויופי.

המטרה שלי:
ליצור פסיפס של שמש מסביב לעץ הזית בחצר במקביל לפיתוח הקריירה שלי כמאמנת אישית

ערכים שלי
אותנטיות, מקצועיות, יצירתיות, יופי, קשר עם אנשים

היעד המרכזי :
הכנת הפסיפס..

עד כאן התמודדתי עם שלב האסטרטגיה. יכולתי לראות את החזון של הפסיפס במימד של הערכים המרכזיים שלי, שמגדירים את מי שאני ואת מה שחשוב שלי.
המטרה היתה ברורה לי. יצירת פסיפס בהחלט יוכל להביא לידי ביטוי את היצירה שלי, צבעים יופי ומשהו מאוד אישי משלי.

מה נותר? להכין תוכנית פעולה. לעבור לשלב הטקטיקה.
חשבתי על כל ששת תחומי התוצאה שנהוג לבחון דרכם כל תוכנית פעולה. אם אתייחס לכל תחום מתוך התחומים המכונים בחיבה "ניהול כשפי"ם" תהיה לי תוכנית פעולה ללא חורים.

1. כוח אדם - לקחתי בחשבון את תחום כוח אדם ומשאבי אנוש, זה פשוט. זה רק אני.
2. שיווק – אין לי צורך בשיווק לצורך מכירה כרגע. אבל שיווק יכול להיות גם לשווק את התוכנית לבני ביתי. שידעו שיש לי כוונות רציניות שכאלה. שיהיו לזה משמעויות הקשורות גם בהם.
3. ייצור – יאללה נעמי, לעשות פסיפס! כן, אבל איפה אני אעבוד? בבית או בסטודיו ברמת השרון? אם בבית. איפה? אין לי מקום . ובכלל זאת עבודה עם הרבה לכלוך בצידה. מה פתאום בבית. בלתי אפשרי. אז היכן? אני מעדיפה לעבוד בבית. לנצל זמן פנוי, או אפילו יום עבודה פנוי ולעבוד בזמינות ליד עץ הזית. רק עדיין לא יכולה להתחיל.
נראה לי שעם כל כך הרבה שאלות ופחות מדי תשובות, הדרך לייצר פסיפס עוד רחוקה.
4. מחקר ופיתוח – כבר למדתי איך עושים מוזאיקה. מה עוד יש לי ללמוד?
איך עושים את מה שאני כבר יודעת כאן, בחצר שלי, על הבטון, מסביב לעץ זית. איך מעבירים את התמונה שבראשי לבטון. איפה לומדים את זה?! אני צריכה למצוא לי מורה מתאים לי.
יש לי עוד הרבה שאלות שאינני יודעת תשובות עליהן.
5. פיננסים –זה יעלה לי מלא כסף. לקנות את כל האבנים, בכל הצבעים, מהסוגים השונים, אצטרך לאסוף כלי חרסינה מעניינים, את חומרי הגלם, את הספטולה, את הצבת, את הדבק, רובה, טיח ומה לא? בהלה גדולה. איך לחשב את זה בכלל. והאם יש לי יכולת כלכלית לממן את חלום היצירה הזאת?
גאודי מצא דרך לממן את היצירה שלו. קראו לו גואל. לכבוד התומך והפיננסייר שלו הוא הקים את פארק גואל ויצר שם יצירות אומנות מרשימות. ואילו אני?
6. ניהול – לנהל את הפרויקט הזה לא בא בחשבון. אני מבוהלת.

הסתכלתי על תוכנית העבודה שלי – המצב לא טוב. אינני יכולה להתקדם. אני תקועה. יש לי הרבה מחשבות תוקעות. פרדיגמות חוסמות. חסמי הצלחה. מה יהיה?
הירפתי. התמסרתי לחוסר הודאות. רק אורן מדי פעם עוד נושף בעורפי...

זכרתי את דבריו של אמיר שכיוון אותי למצוא לי מורה. "לאו דווקא מישהו שיודע משהו יותר ממך..."
מי יכול להיות המורה שלי? היכן הוא נמצא? מתי אמצא אותו? החלטתי להיות במצב של פתיחות לאפשרות שעובר לידי המורה שלי... שכשהוא יזדמן לחיי לא אפספס אותו.